הדיון על בינה מלאכותית ושוק העבודה נוטה לגלוש מהר מאוד לשני קצוות: אופוריה טכנולוגית או חרדה קיומית. אבל המציאות, כמו תמיד, מורכבת הרבה יותר ובעיקר תלויה בנו. בסופו של דבר, העתיד אינו מוכתב על ידי האלגוריתם, אלא על ידי הבחירות שאנחנו נעשה היום.

מחקר עדכני של הפורום הכלכלי העולמי (WEF) מציג ארבעה תרחישים אפשריים לעולם העבודה בשנת 2030 – כולם רלוונטיים לישראל, כאן ועכשיו:

התרחיש הראשון מתאר עולם של "קפיצה מואצת" (Supercharged Progress): הבינה המלאכותית מתקדמת בקצב מסחרר, הפריון מזנק, משרות נעלמות אבל נוצרות אחרות. מדובר בעולם שבו עובדים אינם מבצעים משימות אלא מנהלים מערכות, מפקחים על סוכני AI ומייצרים ערך חדש. זהו תרחיש מבטיח, אבל גם תובעני: הוא מחייב השקעה עמוקה בהון אנושי, הכשרות מתקדמות ומדיניות ציבורית שמצליחה לעדכן את עצמה בקצב הטכנולוגיה. בלי זה, גם צמיחה מהירה עלולה להעמיק פערים.

התרחיש השני שמציג המחקר הוא "עידן ההדחקה" (The Age of Displacement): הטכנולוגיה רצה קדימה, אך העובדים נשארים מאחור. כאן אוטומציה מחליפה תפקידים בקצב מהיר יותר מיכולת ההסתגלות של שוק העבודה. התוצאה אינה רק אבטלה, אלא שחיקה באמון, קיטוב חברתי ופגיעה ביציבות הכלכלית. זהו לא תרחיש עתידני רחוק, אלא כזה העלול להתקיים בכל מדינה שמסתפקת בייבוא טכנולוגיות פנימה בלי להשקיע בהכשרה איכותית, ליווי והסבה מקצועית.

המחקר מציע גם תרחיש שלישי, שאני רואה בו יעד ראוי למדינת ישראל 2030: "כלכלת הקו-פיילוט" (Co-Pilot Economy) ומדובר בתרחיש במסגרתו הבינה המלאכותית מתקדמת בהדרגה, והעובדים ערוכים להשתמש בה כשותפה ולא כתחליף. זהו שוק עבודה שבו אדם ו-AI עובדים יחד, משלימים זה את זה, כל אחד מתמקד במה שהוא עושה טוב יותר. עובדים מתפנים מחשיבה טכנית למשימות מורכבות, ניהול, יצירתיות ושירות. זהו תרחיש של צמיחה מתונה אך יציבה, כזו שמרחיבה הזדמנויות ומחזקת את החוסן החברתי.

התרחיש הרביעי הוא אולי המתסכל מכולם: "התקדמות תקועה" (Stalled Progress). במילים פשוטות מדובר במצב שבו הטכנולוגיה קיימת, אך אינה ממומשת באמת. מחסור בכישורים, רגולציה מהוססת והיעדר השקעה בהון אנושי מונעים מהמשק לממש את הפוטנציאל. בעוד חלק מהענפים מתקדמים, אחרים נשארים מאחור, כשפערים בין עובדים, אזורים ואוכלוסיות רק מתרחבים. זהו תרחיש של החמצה – לא כישלון טכנולוגי, כי אם כישלון של מדיניות, שלשם מדינה כזו או אחרת לא יכולה להגיע.

למידה מתמדת לאורך החיים הופכת להכרחית: עובדים נדרשים לגמישות, הסתגלות ויכולת עבודה לצד מערכות חכמות וטכנולוגיות. ביטחון תעסוקתי תלוי ביכולות לרכוש מיומנויות חדשות ומתקדמות. בה בעת, גם מעסיקים נדרשים לסגל גמישות שכזו לצורך הסתגלות אך מעליהם, כאמור, ניצבת המדינה – באחריותה להבטיח שכוח העבודה יהיה כשיר לאתגרי הרבעון השני של המאה העשרים ואחת, והדגש הוא על חיזוק והקניית מיומנויות נדרשות ועל אוריינות דיגיטלית, נגישות ושימוש בכלי AI, חשיבה כמותית, יצירתיות וכישורים שפתיים.

בשירות התעסוקה, אנחנו רואים מדי יום את הפער בין דורשי עבודה שחוששים מהעתיד, לבין כאלה שמקבלים מאיתנו כלים ומגלים שהטכנולוגיה דווקא פותחת להם דלתות. האחריות שלנו, כמדינה וכמערכת ציבורית, היא לוודא שהעתיד הזה יהיה נגיש לכולם – לא שמור רק למעטים.

עידן ה-AI כבר כאן, והשאלה האמיתית היא אם נבחר להוביל, לשלב ולהכשיר, או להיגרר. הטכנולוגיה לבדה אינה קובעת את עתיד העבודה; החלטות אנושיות, רגולציה, מדיניות, השקעה בהון אנושי ותפיסות ניהוליות הן שיכריעו, לטוב ולרע, כיצד ייראה שילוב בין AI לבני האדם. השורה התחתונה ברורה: העתיד של שוק העבודה במדינת ישראל תלוי פחות במה שהטכנולוגיה יודעת לעשות, ויותר במה שאנחנו נעשה איתה. באתגר המורכב הזה, חשוב לקבל את ההחלטה הנכונה.

עוד ב-

עתידם, עתידנו: ישראל זקוקה לאסטרטגיה לתעסוקת צעירים

לכתבה המלאה

*הכותבת, עו"ד עינבל משש, היא המנהלת הכללית של שירות התעסוקה.