המשק הישראלי חי במידה מסוימת בתוך פרדוקס. מצד אחד, אנו חווים עלייה מתמשכת בשורת סיכונים אקלימיים כדוגמת חום קיצוני, מחסור במים, שריפות, הצפות ופגיעה בתשתיות, כאשר כל אחד מהם עלול לפגוע ביציבות הכלכלית. בעולם כולו, רק בשנת 2017 נרשמו נזקי טבע מבוטחים שזכו לכיסוי ביטוחי בהיקף של 134 מיליארד דולר, כשבהקשר הזה חשוב להדגיש כי מרבית הנזק העולמי כלל אינו מבוטח, וההפסד האמיתי לממשלות, עסקים ומשקי בית גבוה בהרבה.

במקביל, מדע האקלים מראה באופן חד שהעולם שהכרנו משתנה ואינו חוזר. יותר מ-70% מאירועי מזג האוויר הקיצוניים שנבדקו מאז 2012 הושפעו מההתחממות הגלובלית – לא משום שכל אירוע "נגרם" על ידי האקלים, אלא משום שההתחממות העלתה באופן משמעותי את הסבירות או את העוצמה של אותם אירועים. התוצאה המשתמעת ברורה: מודלים פיננסיים ואשראיים הבנויים על נתוני עבר, אינם מסוגלים עוד להעריך נכונה את סיכוני העתיד.

ללא פעולה, המחיר צפוי להיות גבוה. מחקרים מצביעים על כך שללא השקעות באדפטציה ובהפחתת פליטות, התוצר עלול להיות נמוך בכ-1%–3% עד 2050 ביחס לתרחיש שבו האקלים אינו משתנה. זהו נזק מצטבר הנובע מפגיעה בפריון, תעסוקה, עלויות אנרגיה ומים, פגיעה בשרשראות אספקה ונזקים לתשתיות. כאשר מוסיפים לכל אלה את הפער בין נזק מבוטח ללא מבוטח, הרי שמדובר בסיכון מערכתי של ממש.

אבל בדיוק כאן טמונה גם ההזדמנות. לפי הוועדה העולמית לכלכלה ולאקלים (ה-GCEC), השקעות אקלים חכמות אינן נטל, כי אם מנוע צמיחה כלכלי – כאשר בהערכה שמרנית, הן יכולות להניב תועלת כלכלית מצטברת של לפחות 26 טריליון דולר עד 2030, בצורת פריון גבוה יותר, חיסכון אנרגטי, פתיחת שווקים חדשים והפחתת נזקי טבע. מדובר אם כן בהשקעה עם החזר ולא בהוצאה, בהשבחת הנכס ולא בנטל.

ישראל נמצאת בנקודת פתיחה יוצאת דופן. יש לנו הייטק ברמה עולמית, יכולות אנרגיה מתחדשת, מומחיות במים, אגרי-טק ואף בינה מלאכותית. מה שחסר (ולא רק אצלנו בארץ), הוא לא חדשנות אלא תשתית מימון מתקדמת שמסוגלת להפוך את החדשנות הזו לצמיחה בפועל. כיום, מימון הפרויקטים האקלימיים בעולם ובישראל עדיין מתנהל במודלים ובתפיסות "מסורתיות" של אשראי בהתאם ליכולות ההחזר ובטוחות בהתאמה – ללא ניתוח ממשי של סיכוני אקלים ארוכי טווח, מיעוט שימוש בכלים גלובליים כמו מימון משולב, ערבויות סיכון, תמחור פחמן וחוזים מותאמי אקלים.

כדי לשחרר את הפוטנציאל, יש לאמץ מודלים פיננסיים חדשים, כאלה שבהם המוסדות אינם עוד "נותני אשראי" – אלא מהווים אדריכלים ומתכננים פיננסים, בעלי ראייה ארוכת טווח, שיאפשרו מעבר מוצלח של "עמק המוות" עד להבשלת פרויקטים משמעותיים, מוסדות פיננסיים המשלבים "שחקנים" נוספים באקו-סיסטם, המשפיעים על מבנה ההון והמימון של ענפים רחבים בתחומי האנרגיה, תחבורה, חקלאות, טכנולוגיה ועוד. המוסדות הללו יפעלו ויחברו בין חברות לטכנולוגיות, בין יזמים לתזרים הון מותאם אקלים, בין מפעלים לקרנות בין-לאומיות, ובין רשויות מקומיות למנגנוני הפחתת סיכון.

מוסדות פיננסיים אשר ישכילו להבין שהפחתת סיכוני אקלים אינה מהווה "דרישה רגולטורית" אלא הזדמנות עסקית, דרך להוזיל עלויות מימון, להפחית תנודתיות ולאפשר לחברות בכלל וישראליות בפרט, לעמוד בסטנדרטים הגלובליים החדשים – ייצרו יתרון תחרותי ויסייעו בקידום המשק, הכלכלה והחברה ברמה המקומית עם פוטנציאל להשפעה גלובלית.

כאשר המערכת הפיננסית פועלת כך, היא איננה מממנת את הכלכלה, אלא מעצבת אותה. היא מאפשרת לחקלאות מדייקת להפוך רווחית; לאנרגיה נקייה להתרחב במהירות; לתחבורה חשמלית להוזיל עלויות לוגיסטיות; ולתעשייה המקומית להיות תחרותית בשווקים שבהם הפחתת פליטות היא כבר דרישת סף. זהו מסלול צמיחה חדש, לא עבור "המשק הירוק", אלא עבור המשק כולו.

הבחירה כעת ברורה. מדינות שייבנו תשתית מימון מתקדמת, ירוויחו יציבות וצמיחה; מדינות שלא, יישאו פעמיים במחיר האקלים, גם בנזק, וגם בהחמצת הזדמנות. אנחנו בישראל עדיין יכולים לבחור באיזה צד של ההיסטוריה הכלכלית אנו מעדיפים לעמוד.

*הכותב, יאיר אבידן, הוא יו"ר הוועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן, לשעבר המפקח על הבנקים.

עוד ב-

כשהעולם מאיץ בקיימות – האם ישראל תישאר מאחור?

לכתבה המלאה

גילוי נאות – בתקופת כהונתי כמפקח על הבנקים הייתי שותף בכתיבת הוראת ניהול הבנקאי התקין בנושא ניהול סיכוני אקלים, הנחיה שהציבה לראשונה בישראל מסגרת רגולטורית לסיכוני מעבר וסיכונים פיזיים. כיום אני מכהן כדירקטור בבנק הפועלים. כל הנאמר כאן מייצג את דעתי האישית בלבד ואינו משקף בשום אופן את עמדת התאגידים שבהם אני מכהן.