דעות
משבר, הזדמנות או אשליה – לאן הולכת הכלכלה הגלובלית בשנים הקרובות?
דו"ח יעדי פיתוח ברי-קיימא של האו"ם שפורסם הקיץ, משרטט תמונה מורכבת ומדאיגה: בעוד חלק מהיעדים לשנת 2030 מתקדם בקצב משביע רצון, חלק אחר נתקע או נסוג לאחור. יש בידנו את הכלים, הידע וההזדמנות לשנות כיוון – המפתח להצלחה טמון באומץ מנהיגותי ובשקיפות
בחודש יולי פורסם דו"ח יעדי פיתוח ברי-קיימא של האו"ם (ה-SDG) לשנת 2025, והוא בהחלט מגיע ברגע קריטי. עשור חלף מאז שהקהילה הבינלאומית קבעה יעדי פיתוח ברי-קיימא לשנת 2030, וחמש שנים בלבד נותרו עד לקו הסיום. היעדים שנולדו כחזון שאפתני לחולל שינוי מערכתי – ובהם צמצום עוני, חיזוק מערכות בריאות וחינוך, קידום שוויון מגדרי, מעבר לאנרגיה מתחדשת, שמירה על משאבי טבע ויצירת חוסן כלכלי וחברתי – נועדו לשמש כמצפן עולמי. אולם מבט בדו"ח הנוכחי מעלה תמונה מורכבת ומדאיגה. חלק מהיעדים מתקדמים בקצב משביע רצון, אך רבים אחרים דורכים במקום ואף נסוגים לאחור.
הממצאים אינם מפתיעים למי שעוקב אחר ההתפתחויות של השנים האחרונות. מגפת הקורונה יצרה עיכוב עמוק בהשגת יעדים בסיסיים של בריאות וחינוך, סכסוכים אזוריים החריפו את אתגרי העוני והביטחון, ואילו המשבר האקלימי הפך מוחשי יותר ויותר עם שיאי חום, הצפות, בצורות ושריפות. לכך מצטרפת במידת מה האטה כלכלית עולמית שמצמצמת משאבים זמינים – וכשמנתחים את התמונה הכוללת, הרי שהפער בין ההצהרות על מחויבות ל-2030 לבין המציאות רק הולך ומתרחב.
דווקא משום כך, הפך הדו"ח גם למוקד ביקורת. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, בנאומו האחרון בעצרת האו"ם, כינה את מדיניות האקלים "הונאה הגדולה ביותר שהעולם עשה" והדגיש כי השקעות באנרגיות מתחדשות הן יקרות ולא יעילות. במקביל, דחה הממשל האמריקאי בגלוי את יעדי הפיתוח ברי-הקיימא, בטענה שהם תוכנית של ממשל גלובלי רך, שאינה עולה בקנה אחד עם ריבונות ארצות הברית ופוגעת בזכויות ובאינטרסים של האמריקאים.
אמירות דוגמת אלו של הנשיא טראמפ אינן זניחות – להיפך. הן מהדהדות בקרב קהלים רחבים, מעניקות רוח גבית למבקרים, ומחזקות את הדימוי שהיעדים הם "פייק". אלא שהבעיה איננה בהצבת היעדים עצמם, כי אם בפער בין הצהרות למדיניות ובקושי לגייס משאבים פוליטיים וכלכליים ליישום.
דו"ח 2025 והמחקרים התומכים בו, מצביעים על כך שהיעדים אינם אשליה אלא אמת קשה. לפי הבנק העולמי, כ-700 מיליון בני אדם עדיין חיים בעוני קיצוני, ומספרם כמעט שלא ירד בעשור האחרון. יוניסף (UNICEF) קרן החירום הבינלאומית לילדים, מציינת כי עשרות מיליוני ילדים עדיין מצויים מחוץ למערכת החינוך, כאשר שיעור הנשירה גבוה יותר בקרב בנות בשל חסמים תרבותיים וכלכליים. דו"ח הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) מדגיש כי מדיניות האקלים הנוכחית רחוקה מלמנוע התחממות של יותר מ־1.5 מעלות, והעלות הכלכלית הכרוכה בעלייה של 2–3 מעלות נאמדת בעשרות טריליוני דולרים במאה הקרובה.
כדי להבין מדוע נדרש לפעול עכשיו, חשוב להביט בזווית הכלכלית. לפי תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) כל דולר שמושקע בחינוך מוקדם, מניב החזר של פי שבעה עד פי עשרה לאורך חיי הפרט – זאת בין היתר באמצעות שיפור פריון, עלייה בהכנסות וצמצום הוצאות בריאות ורווחה. הבנק העולמי מעריך כי השקעה בתשתיות מים ותברואה מניבה החזר של פי חמישה עד שישה, שכן היא מצמצמת תחלואה ומעלה השתתפות בשוק העבודה.
סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA) פרסמה כי מעבר לאנרגיות מתחדשות יכול לחסוך לכלכלה העולמית כ-4 טריליון דולר בשנה עד 2030 בהוצאות דלקים, לצד יצירת מיליוני מקומות עבודה חדשים. באשר לתחום בריאות הציבור, ארגון הבריאות העולמי מצא כי כל דולר בחיסונים מניב החזר של פי 4–5 בדמות תמותה מופחתת וימי עבודה שנחסכים.
בצד השני של המשוואה, העלות של אי פעולה גבוהה בהרבה. ה-Stern Review )דו"ח כלכלי מפורסם שהוזמן בידי ממשלת בריטניה ופורסם בשנת 2006, בראשות הכלכלן הבריטי סר ניקולס שטרן, שעסק בהשלכות הכלכליות של שינויי האקלים ונחשב עד היום כנקודת מפנה בדיון בנושא) כבר הדגיש שהנזק הכלכלי מהתחממות גלובלית לא מטופלת עשוי להגיע ל-20% מהתמ"ג העולמי השנתי – פי כמה וכמה מהעלות של הפחתת פליטות.
נוסף על כך, מחקרים עדכניים של ה-OECD מצביעים על כך שהתחממות של כדור הארץ מעל 2 מעלות צפויה לגרום לנזק מצטבר של עשרות טריליוני דולרים עד סוף המאה – בעיקר דרך פגיעה בחקלאות, תשתיות שנהרסות מאסונות טבע ועלייה דרמטית בהוצאות בריאות.
שאלה מאתגרת הינה האם יש מקום לתעדף בין היעדים. מצד אחד, היעדים שזורים זה בזה: בריאות תלויה במים נקיים, תעסוקה תלויה בחינוך, ביטחון מזון תלוי באקלים יציב. מצד שני, תעדוף הוא בלתי נמנע במציאות של משאבים מוגבלים. ההיגיון הכלכלי מראה שיש תחומים שבהם ההשקעה מניבה את ההחזר הגבוה ביותר – חינוך בסיסי, בריאות ראשונית, מים ותברואה, ואנרגיה מתחדשת. השקעות אלו הן בעלות "אפקט מכפיל" על יתר התחומים. במדינות עניות סדרי העדיפויות שונים מאלו שבמדינות עשירות, אך העיקרון זהה: בניית יסודות איתנים היא תנאי להצלחה.
כאן נכנסת שאלת הוויתורים. כל השקעה ביעדי הפיתוח נעשית על חשבון סעיף אחר בתקציב כדוגמת ביטחון, תשתיות או מיסוי. זוהי דילמה אמיתית, ומבקרים רבים משתמשים בה כדי לטעון שה-SDG הם מותרות. אך זוהי ראייה קצרת טווח. אי השקעה היום היא התחייבות להוצאה גדולה בהרבה בעתיד. אי השקעה בחינוך משמעה אובדן פריון עתידי והוצאות רווחה כבדות. אי השקעה באנרגיה מתחדשת משמעה תלות בדלקים יקרים ומזהמים, וחשיפה לנזקים סביבתיים. אי השקעה בבריאות מונעת משמעה קריסת מערכות בריאות תחת עומס בעשורים הקרובים.
הדיון הזה אינו רק טכני אלא גם פוליטי ומוסרי. יש גורמים חזקים שתומכים בהאצת ההשקעות ואלה הם מוסדות פיננסיים בינלאומיים, חברות טכנולוגיה, קרנות אימפקט, והדור הצעיר של צרכנים ומשקיעים. מנגד, יש מנהיגים ותעשיות שמבקרים בחריפות את התהליך. הנשיא האמריקאי כאמור איננו לבד. גם מנהיגים אחרים מציגים את היעדים כ"הכתבה גלובלית", חוששים מפגיעה בריבונות כאשר קמה דרישה לשיתוף פעולה בינלאומי. הקולות הללו חשובים, משום שהם משקפים חששות אמיתיים, אך אם נבחן אותם במונחי עלות-תועלת ארוכת טווח, על פניו עולה שהאלטרנטיבה של אי עשייה יקרה ומסוכנת בהרבה.
המפתח טמון באומץ מנהיגותי ובשקיפות. יש צורך להודות שלא ניתן להשקיע בהכול במידה שווה, אך גם שלא ניתן לוותר. על כן דרוש סדר עדיפויות דינמי, מבוסס נתונים, שמתעדכן מדי תקופה. דרושים מנגנוני פיצוי לאוכלוסיות שנפגעות מהמעבר, כדי להפוך אותו לצודק ולמנוע קרע חברתי. קיים צורך בוער גם בהסברה בהירה לציבור על המחירים של פעולה מול המחירים של אי פעולה. נדבך חשוב נוסף הוא שיתוף פעולה הדוק בין ממשלות, עסקים וקהילות על מנת לתרגם את היעדים ממצגות למציאות.
דו"ח 2025 איננו מסמך יחסי ציבור אלא מהווה מעין עדות. זו עדות לכך שהעולם לא מתקדם מספיק מהר, אך גם עדות לכך שיש בידינו הכלים, הידע וההזדמנות לשנות כיוון. השאלה אינה אם נשיג את כל היעדים במלואם עד 2030, אלא אם נהפוך את החמש השנים הקרובות לנקודת מפנה. האחריות היא קולקטיבית, אך גם פרטית: כל משקיע, כל צרכן, כל אזרח יכול להיות חלק מהפתרון.
הבחירה הנכונה הינה להשקיע עכשיו ולבנות עתיד של חוסן, שגשוג וצדק. לחליפין, הבחירה הינה להמשיך להסס ולשלם מחיר כבד פי כמה בעתיד. הקול קורא ברור: לא לדחות, לא למסמס, לא להיגרר אחרי הצהרות ציניות. זה הזמן להשקיע, לתעדף, ולפעול כדי שהדור הבא לא יאמר עלינו שידענו, אך בחרנו שלא לעשות. ונזכור: "אבות אכלו בוסר ושיני בניתם תקהינה" (ירמיהו פרק ל"א, פסוק ל' ויחזקאל פרק י"ח, פסוק ב'). זוהי המשמרת שלנו ואין לנו עוד משמרת אחרת.
עוד ב-
*יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום עמית בכיר למחקר, המכון למדיניות ואסטרטגיה IPS אוניברסיטת רייכמן.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(1):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
1.יש כלים אין אנשי חזון עתידיאורי 10/2025/02הגב לתגובה זו0 0בהחלט יש בידינו כלים ויש בידינו תובנות כמו שאתה רושם, יש דרכים שניתן לסלול, אך לעיתים חסרה אותה אכפתיות , הקשבה שמגיעה עד לעומק חיי האזרחים, ראיה לטווח ארוך למען האנושות. במקום לבנות עבורנו מסילות לאושר ולעושר פנימי, נדמה כי חלק גדול מן העולם מנוהל על ידי אנשים שכוח מחשבתם ממוקד בעצמם בלבד, ללא ראייה אמיתית למען הכלל. החוסר במבט קדימה ראייה רחבה ופרטנית, אחראית ובר קיימא עלול לגבות מחיר כבד בעתיד הקרוב והרחוק גם יחד. אם זאת הניהול שמסתכל על עצמו והכל לטווח קצר ומה שנוח להם בלבד, פוטין אדרואן, טראמפ. האחריות שלנו, כחברה וכפרטים, היא לדרוש הנהגה אמיצה שמביטה רחוק יותר בנויה על חזון דאגה לאנושות, אך שמה לנגד עיניה את טובת האזרחים כולם, ושואפת ליצור פתרונות מתמשכים ולא קוסמטיים בלבד. יש לנו את הכלים. יש לנו את התובנות, אך ללא מנהיגות שמחברת אותם למציאות יומיומית החזון יישאר מונח על הנייר בלבד.סגור



