כמו השלכת המבשרת את בוא הסתיו, התפרסם השבוע שוב ה"מחקר" העונתי המשמש את האוצר כדי להתנגח באפיק החיסכון העיקרי של העובדים כאן לטווח הבינוני. לאורך 29 עמודים מסביר הכלכלן הראשי של המשרד, ד"ר שמואל אברמזון, מדוע בעיניו יש לצמצם מאוד את הטבת המס על קרנות ההשתלמות של שכירים ועצמאים, המסתכמת לכ-11 מיליארד ש"ח בשנה על חשבון הכנסות המדינה.

למרבה הצער, החידוש היחיד במסמך הנוכחי הוא העיתוי האומלל – בדיוק כששכירים ועצמאים מכל הארץ מחשבים להתאושש מהשנתיים הקשות בתולדות המשק הישראלי. במהלך המלחמה רבים מהם נעדרו ממקומות עבודתם לתקופות ממושכות עקב שירות המילואים, אחרים נאבקו בשיניים על שימור הלקוחות בעסק וכולם כבר ספגו שלל גזירות: מהגדלת ההפרשות לביטוח לאומי, דרך הקפאת נקודות זיכוי ממס ועד להתייקרות בבלו על הבנזין או בתחבורה הציבורית. על הרקע הזה כמעט בלתי נתפס לראות איך אפילו לפני שדיוני התקציב מתחילים, בכירי האוצר שוב נטפלים דווקא להפרשות הסוציאליות של המגזר היצרני, תוך התעלמות מופגנת מפריבילגיות כלכליות למי שכלל אינם עובדים או משרתים. חייבים גם להעיר שזו דרך מוזרה לקיום ההבטחה המרכזית של סמוטריץ', לתגמל את מאות האלפים במשק שנקראו למילואים ממושכים.

כל שאר הפרטים כבר מוכרים, כמעט ב"העתק-הדבק" מהטענות הקבועות של האוצר: רק שליש מהשכירים בישראל נהנים מקרן השתלמות, רובם מעשירוני ההכנסהחי הגבוהים, כך שמדובר לכאורה ב"הטבה לחזקים" שאותה יש לבטל "בשם השוויון". ממתי נעשה האוצר רגיש כל כך לפערים בין העובדים? ונניח שכך, מדוע לא להמליץ דווקא על עיקרון הפוך – קרי עידוד מעסיקים לפתוח חסכונות גם בעבור עובדים חלשים, שכוח המיקוח שלהם קטן, ממש כפי שעולה שכר המינימום במשק? ככלות הכל, רצף אירועי החירום שבהם התנסינו בשנים האחרונות – מהקורונה, דרך מערכות בחירות תכופות ועד ל"חרבות ברזל" – רק מוכיח עד כמה חשוב שלעם ישראל יישמרו כריות הון ליום סגריר. מישהו בדק כיצד פגיעה בתמריץ לחסוך תשפיע על האיתנות הפיננסית של המשפחות כאן לקראת המשבר הבא, וכמה זה יעלה בבוא היום למדינה?

האמת היא שבאוצר כלל לא מתעניינים בשאלת החלוקה של ההטבה בין העובדים, אלא שואפים לחסלה (או לפחות להקטין את שוויה) בניסיון שקוף לממן את גירעונות הממשלה. גם שם הרי יודעים שקרנות ההשתלמות כבר נשחקו במרוצת השנים, שכן תקרת הפטור שמתוכה נגזרת ההפקדה החודשית לשכירים קפאה לחלוטין בעשור האחרון, סביב 18,000 ש"ח, על אף שעליית המדד הצטברה בשנים הללו לכ-20%. זהו כמובן חריג לכלל, שלפיו יש לעדכן את מדרגות המס בהתאם לאינפלציה השנתית. נכון שגם כך מדובר עדיין בסכום גבוה מהממוצע במשק, אך משעה שהוא נחצה – למשל בהכנסות של 20, 30 או 40 אלף שקלים – העובדים אינם זכאים לשום הטבה נוספת. מכאן שהצגת התמריץ לחיסכון במעמד הביניים כאילו מדובר ב"שוד של עשירים" – אינה אלא ספין החוטא לעובדות.

זו אינה ההזדמנות היחידה שבה האוצר פעל לרוקן לאחרונה את קרנות ההשתלמות: עם פרוץ המלחמה הציעו שם "מבצע", שעודד את החוסכים למשוך הון מתוכן תמורת שיעור מס "מופחת", בין 7 ל-15 אחוז – במקום להמתין עד שהכסף יצבור ותק של 6 שנים ויזכה לפטור מלא מתשלום. גם אז המהלך לווה במכבסות מילים כמו 'הקלה', 'הנזלה' ו'הזרמה', אך למעשה הממשלה טמנה מלכודת דבש לציבור, שנועדה להגדיל את רווחיה בשעתו הקשה ביותר. מי שנפלו בפח למרות האזהרות שפורסמו גם כאן, הפסידו את הבוננזה בבורסה – ואיתה את התשואה החלומית שהקרנות רשמו מאז, בכל מסלולי ההשקעה. כעת מתברר שבאוצר לא עצרו לערוך חשבון נפש או להפיק לקחים, אלא רק עברו לתרגיל הבא.

אגב, מעניין להיווכח בחוסר היצירתיות של המשרד, המציע כבר 20 שנה להטיל מס על קרנות ההשתלמות, למרות שהתנגדות העובדים (המובלת ע"י ההסתדרות כנציגתם) לא הותירה ליוזמה סיכוי להתממש. אפילו בקדנציה הנוכחית של סמוטריץ', זו כבר הפעם השנייה שרעיון כזה נשלף. מדוע, למשל, לא מתמקדים שם במיסים המופחתים על זכיות בפיס ובטוטו (25% בלבד), שגורעים מקופת המדינה מיליארדים? או באזורי העדיפות הלאומית, שבחלקם רחוקים מלשקף את ההגדרה האמיתית של פריפריה? ומה לגבי הפטור ממע"מ באילת, שבמקרים רבים לא מתגלגל לצרכנים, ואפשר היה להמיר ברכבת מהירה שתצמיח העיר כפי שהבטיח נתניהו עוד כשר האוצר ב-2005? התשובה ברורה מאליה: כל אחת מן ההצעות ההגיוניות הללו תיתקל בלובי של ראשי הרשויות, רבים מהם תומכי הקואליציה, ועמם – אולי להבדיל מההסתדרות – יש מי שבוחרים להימנע מעימותים.

אבל רגע, אם גם כותב שורות אלה סבור שהגזירה על תכניות החיסכון שוב לא תצא אל הפועל, מדוע להקדיש לה תשומת לב מלכתחילה? התשובה היא שאם ה"מחקר" על קרנות ההשתלמות שוב יוצא מהבוידעם, סימן שבאוצר תרים אחר גזירות לספר התקציב (וזאת בהנחה, הלא מובנת מאליה, שלוח הזמנים הפוליטי יאפשר בכלל את אישורו). אין להוציא מכלל אפשרות שהמאבק האבוד מראש בגזרה אחת, נועד בעיקר למשוך את האש ולאפשר למיסים או קיצוצים אחרים לעבור מתחת לרדאר, באין מפריע. במובן הזה, גם דיון פומבי בצעד שלא ייצא לפועל, יכול לאותת על הכיוון שלפיו יקודמו מהלכים אחרים, מתוחכמים יותר.

עוד ב-

החוקים הבאים שבדרך: חופש דתי יהודי מוחלט, בחינות הלכה לשופטים

לכתבה המלאה

בהחלטה של האוצר לסמן מחדש את קרנות ההשתלמות כמטרה, סמוטריץ' הפעיל שיקול דעת שגוי (או שכלל לא היה מעורב) – על אף שגם לו ברור שההסתברות להצלחה אפסית וההתקוממות שבה הוא ייתקל חוצה בין מגזרים ומחנות פוליטיים. לא מאוחר להציע לשר לקפל הפעם את הדגל: סמוטריץ', תוריד את הידיים מהחסכונות של מעמד הביניים, המשתקם גם כך מהמלחמה היקרה בתולדותיו.