"בחזרה מעזה - הקרב שלא נגמר" הוא סרט דוקומנטרי ששודר השבוע, והוא לא קל לצפייה, אבל הוא חובה בשביל כל אזרח ישראלי שרוצה לדעת מה עובר על המדינה שלנו.

ככל הנראה בינואר 2025 לא תוכלו למצוא אדם שלא נושא עימו איזו טראומה או צלקת מאירוע שחווה במהלך השנה האחרונה. אם זו החרדה והפחד שכולנו חווינו ב-7 באוקטובר, הצליל הנוראי של האזעקה העולה ויורדת שחלקנו בטוחים שאנחנו שומעים למרות שמדובר בסתם אופנוען חסר התחשבות, או בסתם סירנה של אמבולנס. 

"ברוכים הבאים לשעשועון - רעש מעצבן מהמקרר או מחבלים שחדרו לי לבית?", ועוד אינספור דוגמאות כאלה ואחרות שאין אזרח במדינה שלא מכיר. מדינה שלמה שנמצאת בטראומה, ואנחנו עדיין לא יודעים עד כמה עמוק אנחנו נמצאים בה, כי המלחמה עדיין נמשכת.

את נושא הפוסט טראומה של חיילי המילואים שחוזרים מעזה, לקחו ברשת 13 לקדמת הבמה וחשפו את הפצעים הכי עמוקים ומפחידים של המשתתפים בו. במהלך הסרט הראשון לירון ויצמן פגשה חבורה של מילואימניקים שצריכה לחזור להסתגל לשגרה שבבית, אחרי סבב אחד של שירות מילואים בעזה. אחד מהם, אלירן מזרחי ז"ל, לא היה מסוגל לשאת יותר את הסבל הנפשי שאיתו התמודד ושם קץ לחייו.
 
הם היו ארבעה - ארבעה מילואימניקים שעלו על הכלים הכבדים שלהם ויצאו להילחם בקו הראשון בעזה.  היום הם רק שלושה. שלושת החברים האחרים מתמודדים גם עם הפוסט טראומה מהלחימה, וגם עם החלל שהשאיר אחריו אלירן.  

בסרט ההמשך, "בחזרה מעזה- הקרב שלא נגמר", לירון ויצמן שחזרה את החודשים האחרונים לחייו של אלירן ופגשה את החברים שמשתפים באומץ וכנות נדירים, את ההתמודדות היומיומית שלהם כפוסט טראומטים; הבושה, הסיוטים, ההתפרצויות האלימות, אובדן השמחה, אובדן הגבריות.

בקטע מרגש בסיום הסרט, מתלווה ויצמן אל רן דדון, שמנסה להסביר לה מה זה התמודדות עם פוסט טראומה. הוא שמח שהוא חוזר לסבב נוסף של מילואים ומסביר לויצמן: "להילחם שם זה לשכוח מהמלחמה היום יומית שלך, אולי אני ארפא את עצמי".

כשהוא מנסה לשתף מה עובר לו בראש כאשר הוא חווה התקף של פוסט טראומה, הוא אומר לה בדרך לבסיס שהשדות הירוקים בצידי הכביש הם טריגר לאותו מאורע טראומתי שחווה לפני מספר שנים, גם הוא היה בדשא ירוק על הגבול עם עזה, ולכן הוא בדרך כלל לא נוסע בדרך הזאת: "כל מקום יש טריגר ואני רוצה לברוח. הולך להתרחש משהו, אתם לא מבינים את זה. לכם זה לא אומר כלום. לא הייתי נכנס לפה בחיים, הייתי עושה את כל הסיבוב! לא בא לי על ההרגשה הזאת, הגוף שלי לא מוכן. הגוף שלי עכשיו במלחמה".

לאחר מכן המילואימניק מוסיף ואומר לויצמן, לפני שהוא נכנס לסבב הבא, כי בעזה הוא מרגיש טוב עם עצמו, מכיוון ששם החרדות והדריכות האינטנסיבית היא אמיתית. אלו דברים שהוא חווה בבית, שאינם מתאימים לאורח חייו, ורק בעזה הוא מוצא את ההתאמה הזאת: "עזה מבחינתי היא סוג של תרופה, כשאני מגיע לעזה אני באמת מאוזן. אני מרגיש טוב עם עצמי, היכולות שלי להיות פוסט טראומתי ודרוך כל היום, מחכה למצב קיצון שיגיע - זה בסדר שמה. זה לא סתם סרק. כי כולם שם כמוני וטוב לי להרגיש עם זה. כולם שם פוסט טראומתיים".

מה שהתחיל כסרט על קשיי ההסתגלות של המילואימניקים במלחמת "חרבות ברזל", הפך לסיפור טראגי על הפציעה הקשה והשקטה מכולן - הפוסט טראומה. חשוב להעלות את הנושא הזה למודעות ולסדר היום הציבורי, כיוון שאי אפשר לראות בעיניים שלנו פציעה בנפש. זה נושא חשוב, כי לעיתים אם אדם מקבל את העזרה הנפשית לה הוא זקוק (טיפולים, תרופות ועוד) הוא כן יכול להרגיש יותר טוב. זה אולי ילווה את הפוסט טראומתיים לכל חייהם, אבל הם צריכים לדעת שהם לא לבד ואולי זה יחזק אותם, ואותנו, ובזכות זה נצליח להציל את מי שנפשו כל כך פצועה וזקוק למרפא.

עוד ב-

רשת 13 ולירון ויצמן במהלך מרגש למען הלוחם ששם קץ לחייו

לכתבה המלאה