גם איילת ארנין הייתה בין הנרצחים ב-7.10 על ידי מחבלי הנוחבה של חמאס. חברה הטוב סולימאן מסוודה, כתב כאן 11, עלה לקברה וניסה לפרוק את שעל ליבו מאז אותו יום שחור בו נלקחה על ידי הרוצחים שחדרו מרצועת עזה.

מסוודה כתב: "שלום איילת שנה כבר שאני כותב את הדברים האלה. כותב ומוחק, ממלמל כשאני לבד או מעל הקבר שלך. הכרתי אותך בפעם הראשונה כשהזמנת אותי להרצות בקורס של גל"צ. כמה חודשים אחרי זה הצטרפת לתאגיד ומהר מאוד נהיינו חברים. קשה היה לפספס עד כמה את חכמה, יפה, חדה ואנושית. מאוד אנושית".

עוד המשיך: "לקח לי זמן להבין שמאחורי הפנים האלו מסתתרת גם נשמה של שטותניקית. בחורה שאוהבת לרקוד ולשמוח. להסיר את כל המסכות ולהיות אמיתי. כבר בגיל כל כך צעיר היית עיתונאית כל כך מבריקה, יודעת לזהות סיפור, יודעת להוציא מאיתנו את הכי טוב. אני לא זוכר יום אחד שבו הייתי צריך לעלות לשידור כדי לספר משהו, ואז הייתי עובר דרכך, הסיפור היה משתנה, נהיה יותר טוב, יותר מעניין. ידעת תמיד להיות באיזון: מצחיקה, רצינית, אשת מקצוע, וחברה שמקשיבה".

הוא גם הסביר: "אבל אני לא כותב את זה כדי לדבר על איילת העיתונאית, אלא איילת החברה. מי שהכיר, אפילו במעט הזמן שהיה לו, יודע להגיד עלייך שהיה לך לב זהב. היית סקרנית לדעת כל דבר. ביקשת ממני פעם לעשות לך סיור בירושלים, בעיר העתיקה ובסביבה. קבענו ודחינו. קבענו שוב ודחינו שוב. אנחנו הרי עובדים בחדשות, ותמיד קורה משהו. עכשיו אני מצטער שדחיתי, הרי כל דבר אחר, במבט לאחור, יכול היה לחכות. כולה הרי כמה שעות, מסתובבים בעיר, אוכלים ושותים, וחוזרים הביתה. כשהייתי נכנס למערכת החדשות, כל יום, לא הייתי מפספס את אחד הדברים האהובים עליי: לשבת לידך בשולחן המגישה, לדבר, לרכל, לצחוק ולפעמים גם להתעצבן ביחד על הלחץ שלא נגמר".

מסוודה כתב: "תמיד, איכשהו, הייתה לך סבלנות. סבלנות להקשיב, סבלנות לייעץ, סבלנות לעזור וסבלנות לתקן. היום, שנה אחרי הרצח האכזרי והמתועב שלך, רציתי להגיד פשוט שאני מתגעגע אלייך. אני מתגעגע לאיילת שתמיד היתה מזמינה אותי למסיבות, שתמיד היתה מתקנת לי את העברית, שתמיד היתה מספרת לי את האמת גם כשלא אוהבים לשמוע. אני מתגעגע גם לאיילת שהיתה אופטימית, שרצתה עתיד טוב יותר לכולנו כאן. שרצתה לראות סוף לסכסוך ולמעגל הדמים. כמה שיחות היו לנו זה, על מלחמות, צדק, וכן – גם שלום. בעיקר ובמיוחד עכשיו. בדרך כלל אני בן אדם פסימי, אבל אני רוצה להיאחז בטיפת האופטימיות שנשארה, אולי ממך ומהדברים שתמיד אמרת וחלמתי שיהיו כאן, כדי שזה מקום יותר טוב לכולנו. וכן, אני לא אשכח לעולם".

עוד ב-

סולימאן מסוודה

לכתבה המלאה

לסיום רשם: "לא אשכח את הרצח שלך, לא אשכח הרגעים האחרונים שלך שבגבורה עילאית ובקור רוח דאגת לתעד, לא אשכח את המילים את האחרונות שלך. ויש גם עוד משהו: עד יומי האחרון לא אשכח שיכולתי להיות שם איתך. אמנם גם למסיבת הנובה, שממש התלהבת ממנה ושלחת לי ישר הזמנה, לא יכולתי להגיע. אבל עד יומי האחרון אישאר עם המחשבה של מה היה קורה אילו. ואלוהים כמה זה קשה לחשוב מה היה קורה אילו הייתי שם איתך, והאם זה היה נגמר בצורה יותר טובה. כן, תחושות האשם האלו ימשיכו ללוות אותי עוד הרבה זמן. אבל בינתיים אני גם רוצה להיאחז בצד האופטימי שהיה לך. הדברים האלה נשמעים תלושים ביום הזה. מאוד הזויים, אבל את רצית שיהיה כאן עתיד טוב לכולנו, ואני נשבע לעשות כל מה שאני יכול כדי שזה יקרה. אוהב אותך, איילת. מתגעגע מאוד"