מחקר חדש אומר שכלבים מייצרים יותר דמעות כשהם מתאחדים עם בעליהם בהשוואה לכאשר הם מתאחדים עם בני אדם מוכרים שאינם הבעלים שלהם.
המחקר פורסם במגזין Current Biology בשבוע שעבר וקורא תיגר על התפיסה הוותיקה שבני אדם הם היצורים היחידים שמסוגלים לייצר דמעות כתגובה רגשית.

 
חוקרים השתמשו במה שמכונה מבחן הדמעות של שירמר כדי למדוד את נפח הדמעות של הכלבים לפני ואחרי הפגישות. הבדיקה משמשת בדרך כלל כדי למדוד אם בעל חיים או אדם מייצרים מספיק דמעות כדי לשמור על לחות עיניהם.
חתיכות קטנות של נייר סינון מונחות בתוך העפעף התחתון. הנייר סופג את הדמעות ואז מודדים את הנפח.

לצורך הניסוי, נפח הדמעות נמדד בסביבת הבית של הכלב כאשר בעליהם נוכחים ושוב זמן קצר לאחר שהכלב והבעלים התאחדו מחדש לאחר שהיו בנפרד במשך חמש עד שבע שעות.
החוקרים השוו גם כמויות של נפח דמעות כאשר הכלבים התאחדו עם אנשים שהם הכירו, אך לא היו בעליהם.

"כלבים הפרישו נפחי דמעות גדולים יותר במהלך מפגשים עם בעליהם מאשר עם לא בעלים מוכרים, ונפח הדמעות במהלך מפגש עם הבעלים היה גדול משמעותית מנפח הדמעות הבסיסי", נכתב במחקר.
אבל לא כולם בקהילת המדע משוכנעים. ג'סיקה מיקינס היא פרופסור חבר לרפואת עיניים וטרינרית באוניברסיטת קנזס סטייט. לדבריה, הספקנות שלה נובעת מהאופן שבו ייצור הדמעות משתנה אצל בעלי חיים ומינים בודדים.

עוד ב-

כלבים שנמצאו לכודים במכונית חמה; הבעלים עומד בפני אישומים

לכתבה המלאה

"ברפואת עיניים וטרינרית, יש לנו בדרך כלל נקודת סף למה שנחשב לקריעה מוגזמת. ובעיני, המספר האובייקטיבי הזה יהיה נקודת השקה טובה עבור חוקרים כאלה כדי לקבוע [מה] משמעותי באמת", אמרה. .
ניתוח הרכב הדמעות עבור טריגר רגשי, אמר מיקינס, כולל ההורמונים, האלקטרוליטים, החלבונים ועוד תהיה תוספת מעניינת למחקר עתידי.
"יהיה מעניין לדעת, ולא רק את מרכיב הנפח, האם הדמעות האלה מכילות מולקולות דומות למה שזוהה אצל אנשים במחקרים מסוימים ובניסיון לחקור למה אנחנו בוכים", אמר מיקינס.