באמצעי התקשורת השונים מופיעה מדי יום גלריית מומחים ופרשנים, המספרים לכולנו כי מדינת ישראל נלחמת כעת מול כמה וכמה חזיתות במקביל. חזית אחת הם אינם מביאים בחשבון – ומדובר בחזית קטלנית ובוערת – חזית תאונות הדרכים.

כ-200 בני אדם נרצחים בממוצע בישראל מדי שנה על רקע פלילי, כ-500 בני אדם בממוצע מתאבדים, כ-30 פועלים נהרגים בממוצע מדי שנה כתוצאה מתאונות עבודה, ומספר דומה מת מטביעה. החזית הרצחנית והמדממת מכולם היא חזית תאונות הדרכים – כאשר למעלה מ-400 כבר נהרגו בכבישים במהלך 2024, וזה עוד לפני שהזכרנו את אלפי הפצועים ואת הרכוש הרב שירד טמיון.

חשוב להבין: בתחומים בהם נרשם מוות לא טבעי, ניתן לטפל ולהקטין את כמות הנפגעים. כך לדוגמה, בתאונות העבודה מטופלים בשנים האחרונות ביתר שאת והוחמרה הענישה מול קבלנים סוררים ואתרי בנייה מסוכנים. גם מול בעלי נטייה לאובדן קיימים פתרונות תרופתיים כאלה ואחרים, יחד עם עמותות ומוקדי עזרה.

אז מה קורה בחזית תאונות הדרכים? האם ניתן להגיע ל"ניצחון המוחלט"? ברור לכולנו שיעד של אפס הרוגים בשנה הוא לא ריאלי אפילו ברמת הסיסמה. תמיד יהיו טעויות אנוש של הולך רגל או נהג, תמיד יהיה מי שיבחר להסתכן (ולסכן) בשטח או בכביש. אבל גם בחזית זו אפשר וצריך להוריד את כמות הנפגעים. אם נילחם בחזית הזו בכל הכלים שברשותנו, ניתן להוריד את כמות ההורגים לכמחצית, כנ"ל לגבי כמות הנפגעים.

השילוש הקדוש בבטיחות בדרכים מורכב מהפן האנושי, הדרך והרכב. אלו שלושה מרכיבים עיקריים, שמסמנים ביחד ולחוד, את היעדים שנדרש לכבוש. כלי הרכב רשמו בעשור האחרון קפיצת מדרגה משמעותית בבטיחות כשרכב מודרני מצויד היום במערכות התרעה ובטיחות מתקדמות על קצה השגת יכולת להגיע לנהיגה אוטונומית.

בכל מה שנוגע לתשתית, הרי שמדינת ישראל מפגרת עם כבישים לא ראויים ודרכים עירוניות מוזנחות ללא תאורה, ללא ניקוז וללא שילוט, ומדרכות שהפכו למפגע. לכל אלו יש להוסיף גם חוסר בהפרדות מפלסיות, המפרידות בין נהגים להולכי רגל ובין נהגים לנהגים אחרים. כבישים כגון 232 או כביש 90 הם רק דוגמאות בולטות לכבישים בעלי נתיב אחד לכל כיוון ללא מעקה הפרדה, המחייבים הפיכתם לדו נתיביים.

לממד האנושי חשיבות קריטית, והטיפול פה מחייב חינוך לזהירות בדרכים, אכיפה מחמירה וענישה מול נהגים אלימים. לפני כ-20 שנה שר התחבורה דאז, מאיר שטרית, לקח על עצמו משימה קשה: להציג תוכנית מקיפה כנגד הקטל בכבישים ומינה את הכלכלן יעקב שיינין, להכין תוכנית לאומית למאבק בתאונות. בקיץ 2005 אישרה הממשלה את התוכנית ובשנת 2006 הוקמה כרשות עצמאית ה"רשות הלאומית לבטיחות בדרכים" (הרלב"ד). המטרה שסומנה באותם הימים דיברה על כך שלאחר כ-10 שנים יפחת מספר ההרוגים לכ-300 בשנה, ושישראל ותמצב עצמה בין 10 המדינות המובילות בעולם בבטיחות בדרכים.

אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. הממשלות השונות פעלו לצמצם את סמכויות הרלב"ד, להקטין תקציבה ולזלזל באופן מופגן בדוחות שהוצגו בפניהן – כולל דו"ח קשה של מבקר המדינה משנת 2016. השורה התחתונה היא אחת: ממשלות ישראל ב-20 השנה החולפות, הפקירו את החזית השביעית, ואנו עדים לתוצאה: תאונות קטלניות, אלימות בדרכים וזלזול בחוקי התנועה.

את המצב ניתן לשנות מקצה לקצה, וניתן עדיין להכניס את ישראל לרשימת המדינות המובילות בעולם בתחום הבטיחות בדרכים. האחריות לכך מופנית לממשלה. די לרפיסות, די לזלזול בחיי אדם, די לסיסמאות ריקות מתוכן – הגיע הזמן לשים את הבטיחות בדרכים בסדר עדיפות עליון.

*הכותב, שחר איילון, הוא ניצב בדימוס, וכיהן בין היתר גם כנציב כבאות והצלה וכמנכ"ל רכבת ישראל.

עוד ב-

הקטל בכבישים: שלושה ילדים נהרגו בשבוע אחד בתאונות דרכים

לכתבה המלאה