קלמן ליבסקינד התייחס הבוקר (שישי) בטורו ב'מעריב' לסערה הכי גדולה בשבוע החולף - אירועי יום הזיכרון ליצחק רבין. מהמתקפות של המשפחה וחברי הכנסת משמאל על בנימין נתניהו ועד לתגובות בצד השני.

"אני לא יכול להתחייב על זה, אבל אם לשמאל הישראלי הייתה דרך מדינית רלוונטית כלשהי, ואם מהלכי העבר המדיניים שלו היו מביאים אותנו למקום טוב כלשהו, יש סיכוי שיום הזיכרון ליצחק רבין היה נראה אחרת", כתב ליבסקינד. "במציאות כזו היינו רואים את יאיר לפיד, המנהיג הנוכחי של המחנה הזה, עומד על דוכן הכנסת ומדבר על חזון ועל מדיניות. במציאות כזו היינו שומעים את נכדו של רבין מפליג בגאווה בתיאור פריצת הדרך ההיסטורית  שאחראי לה סבו. אלא שהמצב מסובך קצת יותר, כידוע. ומשכך, כשלשמאל אין חזון מדיני שמעניין את הציבור הישראלי, וכשדרכו של רבין מתחרזת לרבים מהישראלים עם דם ואש ותמרות עשן, ועם יאסר ערפאת שסידרנו לו פרס נובל לשלום בעודו ממשיך לטבוח בנו, נגזר עלינו להיווכח, בכל שנה מחדש, שלשמאל הישראלי נותר גורם אחד בלבד שבאמצעותו הוא מגדיר את עצמו. קוראים לו בנימין נתניהו".

"יום הזיכרון ליצחק רבין הפך כבר מזמן לפארסה. זה יום שבו הכל מותר. מותר להסית ולהשמיץ ולחרחר ריב ומדון. מותר להמציא על אודות ראש הממשלה המנוח אגדות שלא היו ולא נבראו. מותר להפוך אותו לשמאל קיצוני, כזה שמעולם לא היה. ובעיקר מותר להשתמש בזכרו כקרדום פוליטי ציני לחפור בו. רבין המת הוא אחד הנכסים החשובים של מחנה השמאל, ומשנה לשנה ברור יותר ויותר שאין לאף אחד במחנה הזה כוונה לוותר על ההזדמנות לסחוט ממנו מה שרק אפשר. מילא מה שמעולל לזכרו השמאל, שמתקשה לנסח לעצמו משפט אחד שלם שעוסק ברבין, ומתחיל ונגמר בלי המילה נתניהו. מכמיר הרבה יותר לראות שזה מצבה של משפחת רבין עצמה. מאז שתקוותיו המדיניות של רבין קרסו במחיר דמים כבד, ומהרגע שהובן שמדרכו המדינית לא נשאר דבר, בחרה גם המשפחה לחפש את האויב היחיד שניתן לאחד את המחנה סביבו, ולהיתלות רק בו".

"ביטא זאת טוב מכולם הנכד יונתן בן ארצי. אחרי שדיבר על השיסוי ועל ההסתה, כשהוא שוכח שרק לפני שנה וחצי הוא עצמו איחל לראש הממשלה דאז "שיקבל קורונה ויסיים את חייו בכלא חולה", הכריז בן ארצי ש"תקופת האבל נגמרה". או בעברית פשוטה: האבל על סבא שלי קשור בנתניהו. אם נתניהו הוא ראש ממשלה, יש אבל. אם נתניהו לא ראש ממשלה, אין אבל. "היה שווה לסבול 26 שנים", הוסיפה גם אמו דליה רבין. וכמו בכל שנה, יושב סגל א' של המדינה ומאזין בפנים חתומות, בלי תגובה ובלי מחאה, ללכלוך ולטינופת ולפוליטיקה הקטנה שמושפרצת מדוכן הנואמים ביום הממלכתי הזה. רגע אחרי, כשיסיימו ליטול חלק בשתיקה באירוע גס הרוח הזה, הם ימשיכו, איש איש בתורו, איש איש בניסוחו, ויכבירו מילים על הממלכתיות ועל הצורך לשמור על שיח מכבד ועל היכולת להתווכח מבלי לשנוא. הצגה אחת גדולה ומאוסה שאין מאחוריה דבר שיש בו ערך".

"אז נכון, מצד אחד משפחת רבין שילמה את המחיר היקר מכל, ו"קנתה" את זכותה לעמוד שם ולומר את מה שעל לבה. מצד שני, בשום מקום לא כתוב שאנחנו צריכים לשתוק מול אוסף הטקסטים החלולים והמטופשים המותזים אל המיקרופון, מצדם של בני משפחה שנראה לעתים כי המשימה החשובה האחרונה שסימנו לעצמם מתחילה ונגמרת בריסוס רוע כלפי כל מי שלא שייך לקבוצה שלהם. שלטון העם ניצח את שלטון היחיד", אמר הנכד בן ארצי, כשהוא עושה דה לגיטימציה לכמחצית מהעם. מי ששמע אותו יכול היה לחשוב שנתניהו תפס כאן את השלטון באמצעות טנקים ומטוסי קרב ולא באמצעות המוני בוחרים, בהליך דמוקרטי שאצל חלקים במשפחת רבין, מתברר, נתפס כהתרחשות לא מובנת".

לסיום כתב: "כמה מצחיק לכנות "שלטון העם" קואליציה שלא הייתה קמה אלמלא מפלגות שמרכיבות אותה היו בזות להבטחות שלהן שלא לשבת זו עם זו, הבטחות שנתנו לאותו "עם" שהצביע להן. כמה שטויות אפשר לשמוע ולהחריש, רק משום שמדובר ביום הזיכרון? ובכלל, משפחת רבין הזכירה השבוע את אותם פרשנים בעיתונות שמסבירים שוב ושוב עד כמה נתניהו כבר אינו רלוונטי, אבל ממשיכים להקדיש לו מדי שבוע מחצית מטוריהם. גם הם לא יכולים בלעדיו. גם הם צריכים אותו כדי להגדיר את עצמם".