בנסיעה לפגישה עם שגריר ישראל בוושינגטון, במהלך מסע ההסברה בארה"ב, אני מקבלת לפתע התרעה לפלאפון על כך שיש אזעקה באזור המגורים שלי. אני נלחצת. מיד חושבת על בעלי והילדים – כולנו חירשים, ועכשיו זו כבר שעת לילה אצלם. אני לוקחת את הנייד ומסמסת ללא הפסקה לבעלי שייקח את הילדים איתו לממ"ד, הוא לא הרגיש את הרטט של ההודעות.

הבנתי שהוא פספס את האזעקה ושאין לי יותר מדי מה לעשות, חוץ מלהתפלל ולקוות ששום דבר לא קרה להם. התחושה שליוותה אותי אז ומלווה גם היום, היא שלאורך כל תקופת הלחימה אנחנו חיים בסוג של רולטה רוסית: יכול להיות שנתפוס בזמן את האזעקות, ויכול להיות שנפספס אותן.

הנה דוגמה נוספת, הממחישה את מציאות חיי לאורך החודשים האחרונים: ערב אחד אני יושבת מול המחשב, כשפתאום אני מקבלת בנייד התראה שיש אזעקה ומיד רצה לממ"ד. בדיעבד הסתבר שההתרעה הגיעה בעיכוב של 30 שניות – כלומר הייתה אזעקה, ואני פשוט ישבתי חצי דקה שלמה ללא שום יכולת לדעת.

לכן, אני חייבת להיות דרוכה, בכוננות. הטלוויזיה אצלנו בבית פתוחה כל הזמן כדי לעקוב אחרי ההתרעות של פיקוד העורף, הפלאפון צמוד ליד, בודקים אם יש אזעקה, או חלילה פספסנו? תחשבו לרגע מה ההתנהלות הזו עושה לנפש של בן אדם, ועוד בן אדם עם מוגבלות.

נסו לדמיין איך מרגיש אדם שמתנייד בכיסא גלגלים ונמצא בבית שאין בו ממ"ד? או איך נדרשת להתנהל אמא חד הורית עם ילדים על הרצף האוטיסטי, שמתמודדת עם רגרסיה קשה שלהם בגלל היעדר מענים חינוכיים. עוד כמיליון וחצי אנשים עם מוגבלות מכל הסוגים, מתמודדים עם קשיים כפולים ומכופלים – ומעל לכל, לא זוכים למענה ראוי מהמדינה. את האנשים הללו כמעט ולא רואים – לא בגלל שלא רוצים לראות אותם, אלא בגלל שלא מודעים לחשיבות, לדרכי העזרה ולרמת הדחיפות הנדרשת.

יומיים אחרי השבת השחורה, אני מוצאת את עצמי בבית עם לב מרוסק, 2 ילדים קטנטנים שמבחינתם נמצאים בחופש ורוצים הפעלות. אני לא מצליחה להזיז את עצמי. בינתיים הוואטסאפ אצלי מתחיל להיות עמוס יותר ויותר: אנשים עם מוגבלות, בני משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים – כולם מסמסים לבקש עזרה, להתפנות לבית נגיש.

אני מתיישבת לרגע, שואלת את עצמי: איך אני יכולה לעזור לעם ישראל? ומה יעשה טוב לנפש המרוסקת שלי? אני מגיעה למסקנה: יש לי את הקשרים, את היכולות, אני מכירה המון ארגונים ועמותות, ומצד שני פונים אליי לבקש עזרה בלי סוף. אני מחליטה באותו הרגע להקים חמ"ל, השם קפץ מיד: החמ"ל הסגול. אני מסמסת לעידן מוטולה, חבר יקר, עיתונאי בשווים. "בוא נעשה את זה ביחד", אני אומרת לו. "בוא נעזור למאות אלפי אנשים שאף אחד לא רואה אותם". "קדימה", הוא עונה.

מאז הקמנו דף פנייה, פרסמנו בכל מקום והפניות התחילו להגיע בכמויות. מפעל הפיס נרתם גם הוא, ותורם את המוקדנים שלו כדי שנעמוד בקצב. מה יש לומר – זאת הייתה הצלחה מסחררת.

דרך החמ"ל אני נחשפת לסיפורים עצובים, קשים, קורעי לב – ובו בזמן, לרוח ההתנדבות המדהימה של עם ישראל: להתגייסות בסיוע בפינוי לבית נגיש, בשינוע מזון ותרופות מיוחדות, בהתנדבות לבייביסיטר מיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים שזקוקים להפוגה ולאוויר, בחלוקת טאבלטים לילדים על הרצף האוטיסטי – וזו רשימה חלקית בלבד. ואני שואלת את עצמי, איפה המענה המקצועי של המדינה?  לא יכול להיות שהאוכלוסיות הללו פשוט נמצאות בלי שום מענה מהמדינה בזמן חירום.

היום, קצת יותר משלושה חודשים מאז ה-7 לאוקטובר – אחרי פעילות שטח אינטנסיבית, שלמעשה עזרה לי מאוד לעמוד על הרגליים ואפילו ריפאה את הנפש שלי במעט – אני מסתכלת על עצמי, על המשפחה והילדים שלי, שכולנו חירשים; על אותם אנשים עם מוגבלות, כולנו מוכי טראומה, כולנו זקוקים למענה מקצועי בזמן לחימה וגם בזמן הפוגה. נשים, גברים ילדות וילדים, תינוקות ותינוקות עם מוגבלות,  לא יכולים להישאר מאחור – לא בשגרה ובוודאי שלא בחירום.

אין מספיק ממ"דים נגישים לאנשים עם מוגבלות, ורבים מהם מתגוררים בבתים ללא ממ"ד. אנשים עם מוגבלות לא מקבלים סיוע נפשי מותאם או נגיש לשפת הסימנים למי שדובר את השפה; אין מספיק כוח אדם פרא רפואי לילדים עם צרכים מיוחדים שזקוקים לשיקום נפשי; אין מועדוניות שיספקו מענה חינוכי בזמן חירום לילדים ובני נוער עם מוגבלות; חירשים וכבדי שמיעה נותרים חשופים לאזעקות משום שאין אספקת צמידי רטט שלא תלויים באפליקציה, כאלה שרוטטים בעוצמה גבוהה שיקבלו בזמן אמת את ההתרעה לאזעקה ללא עיכובים.

אני מחליטה לכתוב תוכנית ולהגיש אותה לשר הרווחה והביטחון החברתי. התוכנית מכילה את כל המענים שזקוקים להם אנשים עם מוגבלות כדי להתאושש, להשתקם, וכמובן לקבל את המענה הראוי בזמן לחימה.

תכירו, "עורף סגול" – תוכנית הבראה ייעודית  לאנשים עם מוגבלות בשגרה ובחירום. אני קוראת מכאן לשר ולכל מקבלי ההחלטות הרלוונטיים: קחו את התוכנית, תיישמו אותה בהקדם האפשרי, עכשיו. זה הכרחי. לא בחסד, אלא בזכות. לפני שיהיה מאוחר מדי.

עוד ב-

קו העוני הפך אדום מאוד: 1.98 מיליון נפשות בישראל, כ-870 אלף ילדים

לכתבה המלאה

הכותבת היא שגרירת הסברה לשפת הסימנים, חברת כנסת לשעבר מטעם ימינה.