על הטעויות שנעשו בבחירות לכנסת, כולנו משלמים היום בריבית דריבית. "בלי איחוד הקול אבוד" היה קמפיין שקרא לפני מספר שנים לכל המחנה הליברלי הארצי להתאחד. מאז, למרות הצלחה זמנית בהקמת ממשלת השינוי שכבר נשכחה, לפיד כשל לארגן את הגוש ומרב פחדה מהשמאל. היום כבר ברור, את הסקת המסקנות חייבים לבצע בבחירות לרשויות המקומיות.

בדיוק כמו בבחירות ללשכת עורכי הדין, בחירות שאולי לא היו מדוברות בימים אחרים, הקרב הבא של השמרנות וכוחות ההפיכה מול הליברלים והאוכלוסייה החופשית הולך להיות הבחירות המקומיות. ירושלים, כתמונת מראה לעתיד המדינה, היא מקרה הבוחן. אני תמיד אופטימית, ובמקרה זה כי ברור לי שעתיד העיר תלוי מאוד דווקא יותר מכל במחנה הליברלי בירושלים, והוא קם לתחיה.

קרדיט צילום: מתוך הפייסבוק של לורה ורטון
המקניטים, שמנסים להקטין את כוחנו ולהגיד שאנחנו חלשים ונעלמים, צריכים לבוא במוצאי שבת לראות את הציבור הליברלי הירושלמי יוצא בהמוניו, חילונים, דתיים, מכל המינים והגוונים אך כולם ליברליים. האיום הדמוגרפי יקבל מענה רק אם הציבור, בדיוק כמו במחאה מעוררת ההשתאות, יצא בהמוניו להצביע. כדי שזה יקרה, הציבור צריך לראות את הגורמים הליברליים צוברים תנופה ומתמודדים יחד.

בבחירות 2018 לעיריית ירושלים איבדנו כ-26,000 קולות שנשלחו לאשפה בגלל רשימות של הציבור הכללי שלא עברו את אחוז החסימה. בנוסף, היום מכהנות 12 סיעות במועצת העיר, מהן, 4 הן סיעות חרדיות וכל היתר הן סיעות קטנות, רובן מנדט או שניים. צריך להבין, הכוח של חבר דגל התורה, למשל, כשהוא מוציא מכתב, בשם ששה חברים לא יסולא בפז. במחנה שלנו אפילו 'התעוררות' שזכתה ב2018 ב7 מנדטים של הציבור הכללי התפצלה לרסיסים קטנים ורבה בינה לבין עצמה.

בירת המדינה משתנה מבחירות לבחירות, השינוי הדמוגרפי מלחיץ ומרתיע אנשים רבים שהולכים ומסתגרים בערי המרכז. אך הציבור הירושלמי הליברלי עודנו כאן וכוחו רב מהנראה. על פי נתונים של מכון ירושלים למדיניות, בשנת 2023, 38% מתושבי העיר ירושלים הנם ערבים, רובם במעמד תושבות, 23% חרדים, 22% יהודים חילונים ו-21% יהודים דתיים. איך, אם כך, במועצת העיר ירושלים 60% מחברי המועצה חרדים?
 
התשובה ברורה. העניין תלוי בדפוסי ההשתתפות בהצבעה ובפיצול הכוחות והקולות של הסיעות הליברליות. לצערי הרב, בימים אלה יש עדיין מפלגות וגורמים שמנסים ממקום של אגו ופחד מערכים שמאליים וליברליים להנציח את פיצול המחנה, כאילו לא למדנו כלום מהבחירות הארציות. סיעות במועצה הנוכחית רוצות לשמור על המותגים והשמות שלהן במקום להסתכל קדימה, עם קצת אומץ ויושר, ולהפנים את צורך בשינוי. יש עוד זמן לתקן את המצב ואני אישית מוכנה להתפשר על מנת לחזק את הציבור שאני שייכת אליו. רק עבודה משותפת של כולנו יחד תחזק את כוח המחנה.

ירושלים היא עיר של מיעוטים. אין תושבים שאינם מיעוט כלשהו. כמו ברמה הארצית, הרבה דתיים לאומיים לא מוצאים את מקומם במסגרות הקיימות. מה שנקרא "הציונות הדתית" אינה מייצגת את הציונות או את הדת כפי שרוב היהודים בעולם מכירים אותן. יש הזדמנות לליברליים הדתיים והחילוניים לשתף פעולה בשילובים חדשים. בנוסף, כמו בפוליטיקה הארצית, גם בירושלים השותפות עם האוכלוסייה הערבית יכולה להביא לשינוי. זה לא יקרה בבת אחת, אבל בבחירות ב-2018 כבר הצביעו יותר תושבי מזרח העיר מאשר בעבר. גם הם, כמו רוב הציבור היהודי, רוצים עירייה וממשלה שידאגו לכלל הציבור, ולא רק למקורבים.

מי שלא השתכנע כנראה ויתר על העיר. אך יש עוד רבים כמוני שלא. במגוון של סוגיות, נוכל לקדם את המדינה ואת העיר למקומות שלא דמיינו. הזמן לא משאיר לנו ברירה. יש להתאחד וליצור גוש ליברלי אחד שייצג את ערכינו, וביניהם – האמון באחדות עצמה. רק כך נשמור על ירושלים חופשית ודמוקרטית, ומכאן נביא בשורה לכל המדינה.

עוד ב-

לורה ורטון: "ההתעלמות של בן גביר מהסתה פרועה מדאיגה"

לכתבה המלאה

הכותבת: לורה ורטון, יו"ר סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים ומתמודדת בסיעת: "ירושלים דמוקרטית"