ג'פרי קצנברג, היו"ר האגדי של חברת דיסני (וכמובן יהודי) קיבל פעם לידיו תסריט כדי להחליט מה התקציב שיעניק להפקת הסרט. אחת ההערות שלו הייתה לשנות את הסוף של הסרט,  שבמקורו היה סוף עצוב ודרמטי.

"אבל אני רוצה שזה ייראה מציאותי", טען התסריטאי בלהט והוסיף "ובחיים האמיתיים דברים לא מסתדרים כפי שהיינו רוצים". "אני רוצה לשמח אותם, כדי שיבואו בהמוניה ומי שרוצה משהו מציאותי - שיקנה ניו יורק טיימס", פסק קצנברג.  

הדיון באולפני דיסני אמנם היה על בידור המוני וזול, אבל למען האמת הרעיון הזה של סוף טוב הוא כלל יהודי נושן "מסיימים בטוב", סוף תמיד חייב להיות טוב, לא חשוב כמה נפתלת הייתה העלילה.

דוגמה נוספת, מתייחסת לאופן בו נכון לסיים שיחה. התלמוד קובע כי עלינו להיזהר לא לחתום את שיחותינו עם אנשים בדברים סתמיים. יש לסיים כל שיחה בדברי תורה או בדברים הנוגעים לטובת הכלל. 

מדוע זה חשוב? בפשטות, משום שבני אדם נוטים לזכור אירוע או חוויה כחיוביים בהתבסס על סופם. לתובנה זו השלכות דרמטיות על הבנתנו את הקשר בין חווייתנו בזמן אמת לאופן בו נזכור חוויות אלו בעתיד.

המחקרים גילו כי אין בהכרח התאמה בין השניים. יתרה מכך, ייתכן וישנן דרכים להשפיע באופן חיובי על זיכרונותינו ולשפרם. לאחר אימות "כלל שיא סוף", התברר כי אחת הדרכים היא ליזום סוף חיובי לחוויה המדוברת. על פי זה, משונה מאוד ההחלטה לסיים את ספר "בראשית" בפסוק "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". כידוע, מדובר בסוף עם טעם מר במיוחד.

האמת היא, שהפסוק הזה נושא בחובו מסר אופטימי וחשוב מאין כמותו. רגע לפני שתקופת השעבוד הקשה במצרים מתחילה בספר הבא, ספר 'שמות', התורה רוצה לנטוע בך בשורה מעודדת  - יוסף נשאר אתכם, הוא לא עוזב.

כיוון שהוא השביע את מנהיגי העם להוציא את ארונו ממצרים בעת היציאה המפורסמת רוויית הניסים, הרי זו מעין התחייבות כלפינו שנצא משם. בכל פעם שיהודים הגיעו לסף הייאוש, הם נזכרו לפתע בארונו של יוסף המחכה לצאת, והתמלאו תקווה.

עוד ב-

לקראת שבת: כך התמודדו היהודים עם הגזרות הקשות של היוונים

לכתבה המלאה

בתמונה: הרב יואל בייטש (צילום: מכון זרעים)