החל מהודעת המוסד לביטוח לאומי שבקרוב לא יוכל לשלם קצבאות, דרך הארגונים הרצחניים שצמחו בידיעתנו מעבר לגדר בצפון ובדרום ועד סוגיית השוויון בנטל והקושי הכלכלי הכמעט בלתי אפשרי בו נתקלים זוגות צעירים שרוצים להקים בית בישראל - בין כל אלו ועוד סוגיות מגוונות אחרות שמהוות פצע פתוח ומדמם בחברה הישראלית, יש מכנה משותף אחד רחב.

בכולן, ממשלות ישראל אימצו מדיניות שיטתית של הימנעות מטיפול שורש אמיתי בהן. ההתנהלות סביב כולן, לאורך השנים וממשלות שונות, מרגישה יותר כמריחת זמן, כזו המונעת מהישרדות פוליטית ונובעת מאינטרס לקנות שקט ולאו דווקא להביא לפתרונות. אז נכון, פוליטיקה זה מקצוע של פשרות ופרגמטיות, אך התחושה שבמדינת ישראל של ימינו שהופר לחלוטין האיזון בין אלו לבין פעולות מהותיות וחדות למען הציבור ועתיד המדינה. ההישרדות הפוליטית הפכה כיום לחזות הכל, לגלגל שמניע את עבודת הממשלה, וההחלטות למען כלל הציבור מתקבלות במינון נמוך, נמוך מידי.

דחיינות וחשיבה לטווח קצר הפכה לנורמה במדיניות הציבורית הישראלית. אמנם אנחנו משלמים על זה מחיר היום, אבל ילדינו ישלמו הרבה יותר. כי שקונים שקט אולי מרוויחים עוד זמן, אך ככל שהזמן עובר, הבעיה החברתית, הביטחונית או הכלכלית- מתעצמת עד שמתפוצצת לנו בפנים. ככל שעובר הזמן, החשבון גדל וגובה מחירים כואבים מנשוא- ברמת הפרט, אך גם הקולקטיב. כך למשל, בחודשים האחרונים כולנו משלמים את מחיר קניית הזמן בגזרה הביטחונית-מדינית מול ארגוני הטרור.

סוגיית השוויון בנטל, והניסיון למסמס אותה עם טיוטות הצעות חוק ריקות מתוכן, היא דוגמה עכשווית כיצד מנהיגי הציבור משקיעים את עיקר זמנם ומרצם בלמצוא פתרונות להישרדות פוליטית, ולא למציאת פתרונות שבאמת יוכלו לתקן את העיוות והעוול כלפי חלקים נרחבים מהאוכלוסייה. בסוגיה שכזו אי אפשר לטפל בפלסטר שאולי יכסה את הפצע בזמן הקרוב, אבל מחריף את הבעיה בטווח הארוך כאשר לוקחים בחשבון את הצמיחה הדמוגרפית וההשלכות לביטחון, לכלכלה ולחברה.

 

להתנהלות קצרת הטווח המעידה שהרצון לשרוד גדול מהרצון להשפיע ולשנות, יש השלכות רחבות היקף מעבר לשדה הפרלמנטרי. היא מעודדת תרבות אלתורים וקומבינה גם בגופים אחרים- בטחונים, כלכליים ומשפטיים. שנה אחר שנה, פרשה אחר פרשה, נדמה שחלק מהגופים מאבדים את חץ הצפון. בדיוק כפי שהציבור איבד את האמון בכנסת ובפוליטיקאים, גם האמון שלו בגופים נוספים בירידה. אפילו בצבא שכיכב תמיד בראש מדדי אמון הציבור.

את מניע הפוליטיקאים להישרדות שלא תלויה בדבר, חייבים לעקור. האינטרס שלנו, הציבור, הוא שיהיה להם זמן מספק וגיבוי לעבוד ביסודיות, בכדי להניע מהלכים שבאמת יטיבו עם המדינה, בעיקר לטווח הארוך. לכן, ישראל חייבת מנהיגות ציבורית אמיצה שבאה לשרת מצד אחד, אך גם כזו ששיש לה משך קדנציה ברור ומוגבל. כזו שיודעת שבתקופת כהונתה היא לא צריכה לחפש פלסטרים ואילתורים, אלא להוביל שינויים עמוקים שיטיבו עם המדינה והאזרחים שלה גם בעוד שנים קדימה לאחר שתוחלף.

 

כי אם יש משהו שה-7 באוקטובר הוכיח, הוא שאין לנו יותר פריווילגיה לקנות שקט וזמן. אזל זמן האלתורים והפתרונות האסתטיים בשוויון בנטל, בביטחון, בחינוך, בביטוח הלאומי ובשאר. כל אלו מובילים אותנו לתהום, אולי בצעדים קטנים, אך עקביים. ולכן, כולנו, מימין ומשמאל, חייבים לדרוש מנהיגות משרתת, אמיצה, כזו שמתוך ביטחון ואמונה בעצמה ובמהלך, תבחר גם להוביל מהלך להגבלת זמן כהונתה. נכון, זה אולי בניגוד לאינסטינקטים של פוליטיקאים, אבל מדינת ישראל, במצבה הנוכחי כאשר היא נמצאת באיום קיומי- בטחוני וחברתי- כבר לא צריכה פוליטיקאים, היא חייבת מנהיגים.

עוד ב-

החגיגה נמשכת: ועדת הכספים אישרה - מיליונים הועברו למשרד ההתיישבות

לכתבה המלאה

הכותב אליאב דיקשטיין, סא"ל במיל ויו"ר תנועת הרוב הציוני