"בטוח שזו לא טעות בשקף?" - שואלים אותי בהרצאות ישראלים מכל הארץ כבר שנים, בכל פעם שאני מציג בפניהם את אומדן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולפיו החברה החרדית תמנה עד 2065 כשליש מהציבור בישראל.

הם לא שונאי דת ולא "אנטישמיים", כפי שהטיחו רק השבוע ראשי "יהדות התורה" בליברמן ותומכיו, ובכל זאת פניהם בדרך כלל מתכרכמות בתערובת של ייאוש וחרדה. הרעיון שמגזר שרוב הגברים בו אינם עובדים, יהפוך בתוך ארבעה עשורים לאחד הדומיננטיים במשק, ממלא אותם במחשבות נוגות על עתיד הסטרטאפ ניישן שיורישו לילדיהם. נכון, כולם ביקרו בניו יורק וראו שם קהילות חרדיות גדולות מתפרנסות היטב, מבלי שיוותרו על אדיקות אמונתן או על אורח החיים ההלכתי; אבל פה - הם אומרים - זה לא ברוקלין אלא בני ברק, וכאן נמצא כל ההבדל.

כדי לשפוט בהגינות את התוכנית שהציג שר האוצר לציבור החרדי, צריך תחילה להישיר מבט אל המספרים שמדברים בקול ברור: הילודה במשפחות הללו עומדת על 6.6 צאצאים בממוצע - יותר מפי 2 בהשוואה לאוכלוסייה הכללית - באופן שמגדיל את המגזר מידי שנה ב-4.2%. מנתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, עולה כי רק אחד משלושה תלמידים שם ניגש לבחינות הבגרות (לעומת 95% בשאר הציבור היהודי); רק 13% עומדים בהן בהצלחה (לעומת 80%) ורק 8% מתקבלים על בסיסן למכללה או אוניברסיטה.

מדובר בלא פחות מחומר נפץ חברתי: האוכלוסייה הצומחת ביותר מבחינה דמוגרפית, לומדת הכי פחות את המיומנויות הנחוצות לכלכלה מערבית משגשגת, ומצמיחה מתוכה פחות מידי בעלי מיומנות אקדמית – על אף שאין חולק כי כישורי האוריינות שלה אינם נופלים, לכל הפחות, משל התושבים האחרים.

היעדר ההשכלה הפורמלית משתרשר במהירות למעגל העבודה, ולרמת החיים הנגזרת ממנו: בעוד שנשים חרדיות הגדילו מאוד את השתתפותן במשק, השתלבות בעליהן בו נבלמה לאחר שנים של שיפור הדרגתי - וכתוצאה מכך, 52% מהמשפחות במגזר חיות מתחת לקו העוני (לעומת 9% בלבד מהיהודים שאינם חרדים!).

ההכנסה למשק בית שלם מסתכמת ב-14,745 שקל לחודש בלבד - 36% פחות מהנתון בציבור הכללי - ומתוכה שיעור עצום, 24%, נשענים על קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי. המיסים שמשלמת משפחה כזו בחודש עומדים על כ-1,500 שקל בלבד, שליש מהממוצע הארצי, כך שהיכולת לממן בעזרתם את מערכת הבריאות או החינוך הממשלתית רק תלך ותישחק ככל שהחברה החרדית תגדל ביחס לאוכלוסייה כולה.

לא צריך לשנוא חרדים או לבוז ללימודי תורה, כדי להבין לאן מסלול כזה מוליך אותנו: יותר ויותר אזרחים שאינם מתפרנסים כפי צרכיהם, ייעשו תלויים בפחות ופחות אזרחים שיידרשו לתמוך בהם - והערבות ההדדית, שהיא תנאי בסיסי למדינת הרווחה, תקרוס.

כבר היום את מרבית המס משלמים שני עשירונים בלבד, אך הנטל עדיין נסבל מפני שהרוב הגדול עובד; מאידך, ב-2065, הכנסות המדינה לא יוכלו עוד לממן שירותים ציבוריים ברמה מערבית והחרדים, שיוותרו תלויים בהם, יהיו הראשונים להיפגע מכך. לכן, דווקא מי שמקדש את זכויות הילדים החרדים לקיום בכבוד, ומעריך את הפוטנציאל העצום שלהם לתרום לכלכלה הישראלית, חייב לפעול עכשיו - כשעוד ניתן - כדי לסובב את ההגה.

זה מה שעשה, פחות או יותר, שר האוצר ליברמן בחבילת התמריצים – הגזרים והגזירות - שהציג בשבוע שעבר לקבינט הכלכלי-חברתי. התוכנית שלו דורשת משני ההורים החרדים לפרנס את משפחותיהם, אפילו במשרה חלקית, כתנאי לקבלת הטבות ממשלתיות שנועדו לתמוך ביציאה לעבודה, כמו סבסוד צהרונים ומעונות יום. בצעד יצירתי הוא מציע לאברכים המעוניינים בכך לצמצם את לימוד התורה מ-40 ל-20 שעות שבועיות, מבלי ששכרם ייפגע, ובזמן שיתפנה להפיק הכנסה נוספת כדי לשפר את רמת החיים של ילדיהם. סעיף אחר במסמך, שעדיין לא תורגם לפרטים, מדגיש את הצורך בהוראה של מתמטיקה ואנגלית בבתי הספר החרדיים. תידרש לכך תוספת תקציבית מהאוצר.

נראה שליברמן הלך רחוק מידי ברעיון לבטל את הנחות הארנונה למשפחות מובטלות, שחלקן חיות ממילא בעוני מרוד ואין סיכוי שיוכלו לעמוד בתשלום התעריפים המלאים; ברור גם שדרושים צעדים משלימים, כמו הוזלה על בסיס כלכלי בשכר הלימוד במכללות, על מנת לעודד השכלה גבוהה בקרב צעירים חרדים. שום טיוטה ממשלתית עדיין לא אושרה בדיוק כפי שהוצגה, ולמרות הכול צריך לומר את האמת: הכיוון הכללי של האוצר הכרחי, והוא יסייע לדור הבא בחברה החרדית הרבה יותר מגפני או דרעי שמתיימרים לזעוק בשמו.

זה לא אומר שהתוכנית לא מעוררת שאלות משפטיות ואפילו מוסריות: במה חטא תינוק בן 3, שלא יזכה להתחבר עם בני גילו במעון יום, רק מפני שאחד מהוריו (או שניהם) אינם עובדים? האם שלילת הזכאות לצהרון מילד בן 8 תותיר לו סיכוי כלשהו לסגור את הפער הכלכלי שלתוכו נולד? חוק חינוך חינם, שהתקבע כאחת מזכויות האדם החשובות בישראל, רואה בתלמיד ישות נפרדת ומקצה את משאבי המדינה לקידומו, ללא קשר להתנהגות הוריו. נכון שהחוק אינו חל פורמלית על מעונות ומשפחתונים, או בשעות אחר הצהריים, אבל העיקרון החינוכי לא משתנה.

כמובן שלמתנגדים הרבים, שעלולים להיפגע מהגזירות החדשות תוך כדי התמודדות עם יוקר המחיה המשתולל בישראל, יש זכות אזרחית מלאה להביע את מחאתם – גם כלפי ליברמן אישית. ואולם, לא ניתן לקבל מצב שבו שר בישראל יותקף בכינויים גזעניים כמו "חזיר רוסי", דווקא מצד מי שטוענים בצדק לדעות קדומות ומכלילות נגדם.

סרטוני האימים הללו תודלקו בידי תגובות מסיתות לא פחות מצד נבחרי הציבור עצמם, כמו הרב משה גפני שהשווה במשתמע את ליברמן להמן הרשע – מגדולי הצוררים והרודפים של העם היהודי לדורותיו. מעניין היה לדעת אם גפני מתחרט בדיעבד על דבקותו בבלוק עם נתניהו, שהותירה את הציבור הגדול שהוא מייצג מחוץ למעגל ההשפעה הפוליטי. אם ליברמן שקול בעיניו להמן – מה כל כך קדוש בנתניהו, שביצע מנימוקים דומים את הקיצוץ העמוק בקצבאות הילדים אי-פעם?
 

ואפרופו הפוליטיקה של הכלכלה, גם לליברמן לא מצפה טיול אביבי בפארק בניסיון לקדם את תוכניתו: בממשלה חברות לפחות שתי מפלגות, "ימינה" ו"תקווה חדשה", שבונות על שיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות בקואליציה עתידית. האם הן יתמכו בחקיקה שעלולה לשרוף את הגשרים שעוד נותרו עמן? בעוד שהשרה שקד כבר הביעה את תמיכתה הפומבית בצעדים, השר גדעון סער נמנע מתשובה דומה גם כשנשאל על הנושא במפורש.

אם ליברמן יכלול את ביטול ההטבות בחוק ההסדרים הנלווה לתקציב 2023, יציבות הממשלה עשויה לעמוד בפני מבחן לא פשוט. מי ששוחח עם שר האוצר התרשם שהוא נחוש לממש את התוכנית כחותם שייזכר מכהונתו; בסוף גם לו יש בייס.

ליברמן ושקד. צילום: יונתן זינדל פלאש 90

הבעיה המרכזית של ליברמן, ודאי על רקע המוניטין שצמח לו כאויב החברה החרדית, היא שחלק מהצעדים שהוא מציע נתפסים כאכזריים בטווח המיידי – בטח כשהם מכוונים כלפי המשפחות העניות ביותר בישראל, באבחה אחת ולא בתהליך הדרגתי. מצד שני, צריך לשאול ביושר מהו המודל החלופי: מדינה שאי-השוויון בה ימשיך להעמיק, בין מהנדסי ההייטק לבין נתמכי הסעד? חברה שבה מי שמשלם לא מקבל כמעט דבר, ומי שמקבל לא משלם כמעט דבר? מציאות מהסוג הזה הרי יוצרת לאורך זמן תסכול, ומולידה את הקריאות להפחתת מיסים על חשבון פגיעה בשירותים חברתיים – כלומר, לעוד צמצום במדינת הרווחה ובתקווה לסיפור ישראלי משותף.

עוד ב-

תעודת סמסטר לממשלת השינוי - האם הצליחה בכלכלה? | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

מי שרוצה להתקדם בנתיב המפוקפק הזה – שימשיך לקלל את ליברמן ליד מדף הירקות בסופר ולחכות שיתחלף; מי שבאמת מתעניין בעתיד החברה החרדית, צריך להתחיל לדבר עם שר האוצר על הפרטים.