במדינה דמוקרטית נורמלית משמשת התקשורת החופשית ככלב השמירה של הדמוקרטיה. בישראל הפכה התקשורת המסחרית החופשית לכלב השמירה, אך לא של הדמוקרטיה אלא דווקא של האוליגרכיה השומרת על אינטרסים עסקיים פסולים מפני כל מי שמנסה לנענע את העץ.

במקום להגן על יוזמה חופשית ועל הצרכנים מגנה התקשורת המסחרית על חוסר תחרות, על עיוותי מיסים וכמובן על רנטות (כלומר רווח עודף בלתי הוגן) מונופוליסטיות של שלל המונופולים והיבואנים הבלעדיים הפועלים פה.

המנגנון שבמסגרתו פועל ההון הגדול בתוך התקשורת ומשתמש בה לצרכיו הוא גילוי עריות של ממש. קשרים כלכליים שאינם שקופים בזמן אמת לצופים בין פוליטיקאים ופקידים, אנשי תקשורת וחברות עסקיות היוצרים ניגודי עניינים בלתי פוסקים במשולש הון שלטון תקשורת. כיצד זה עובד בדיוק?

נתחיל בצד הפוליטי. כדי להיבחר זקוק פוליטיקאי לכסף ולחשיפה. את הכסף הוא משיג באמצעות תרומות וערבויות של בעלי הון ואת החשיפה הוא משיג באמצעי התקשורת. זאת ועוד, הפוליטיקאים בדימוס (והיום גם נהוג בהפסקה בין תקופות של פעילות פוליטית) וכמובן הפקידים הבכירים לשעבר, זקוקים למקומות עבודה לאחר (או בין) כהונותיהם. 

בעלי ההון מצידם מציעים לפוליטיקאים לפני היבחרם תרומות וערבויות ולאחר סיום תפקידם מציעים הם תפקידים שונים ומשונים. כך לדוגמא הקימו יאיר לפיד, בני גנץ, גדעון סער ונפתלי בנט את מפלגותיהם על בסיס ערבויות של בעלי הון עם אינטרסים עסקיים משמעותיים במשק הישראלי.

או לדוגמא, לאחר סיום תפקידיהם, מונו שי באב"ד (לשעבר מנכ"ל משרד האוצר) לתפקיד מנכ"ל שטראוס (לאחר צינון כחוק), יפעת שאשא ביטון ליו"ר המשביר לצרכן ולאחרונה שר התקשורת לשעבר גלעד ארדן מונה כיועץ לוביסט לקידום מאווייה של חברת בזק לבטל את חובת ההפרדה המבנית (שבלי קשר לנושא המרכזי של מאמר זה אסור לאפשר זאת). כמובן שיש דוגמאות רבות למכביר.

אולם, בין התרומה לבין סיום הכהונה עומד פרק זמן ארוך שבו עלול הפוליטיקאי לשכוח את מי שתרם או חלילה לא לזכור שלאחר סיום כהונתו הוא יידרש להתפרנס. כאן בדיוק נכנסת התקשורת המסחרית. בעלי ההון והחברות העסקיות הגדולות אוחזות בתקשורת כמוצאי שלל רב. ראשית, ערוצי התקשורת המסחריים מוחזקים על ידי בעלי הון גדולים. שנית, עיקר הכנסותיהם היא מפרסומות של לא אחרות מאשר החברות העסקיות הגדולות.

המפרסמים העושקים את הצרכנים במשק לא תחרותי אשר יוקר המחיה בו בלתי סביר לחלוטין משפיעים על כלי התקשורת לעסוק בעיקר במה שנוח להם. בעל המאה הוא בעל הדעה. פוליטיקאי חפץ חיים לא יכול לשכוח את האינטרסים של ההון הגדול מהסיבה הפשוטה שהוא זקוק לחשיפה חיובית בלתי פוסקת בכלי התקשורת המסחריים.

אך בעלי ההון והחברות הגדולות לא מסתפקות בכוחן אל מול כלי התקשורת המסחרי כמכלול. הם מבקשים לשלוט גם באנשי התקשורת המופיעים בתוכניות ומשפיעים אף הם על התכנים של מה ומי יוצג ומה ומי לא יוצג. וכך מוצאים עצמם אנשי תקשורת שונים מוזמנים בשכר גבוה לשמש כמנחים של כנסים מסחריים, כמרצים בשכר גבוה בכנסים של חברות עסקיות וכמובן לשחק בפרסומות שיוצגו ויפורסמו לא אחרת מאשר בכלי התקשורת המסחריים.

אמנם בעיית ניגודי העניינים הללו קיימת גם בארה"ב ולא רק בישראל אך העוצמה בישראל היא משמעותית יותר. העיוותים גדולים יותר והמחיר גבוה יותר. חמורה לא פחות היא העובדה שאנו מתעקשים להחריף את המצב בבוחרנו אישים תלויים. אישים שהיעדר עשיה משמעותית בחייהם אינו מאפשר למעשיהם לדבר עבורם ולכן מחייב אותם לחשיפה של אור מלאכותי של תקשורת מסחרית שתציג אותם כאילו הם אישים בעלי משקל.

אישים שכישוריהם מוגבלים ולכן יכולתם להתעשר בכוחות עצמם מוגבלת מאוד ולכן התפקיד הבא בסקטור העסקי מאוד קורץ להם. אישים שחייבים להתעסק לאורך כהונותיהם באינטרסים העסקיים ששלחו אותם ואשר יובילו אותם בסוף דרכם הפוליטית. על כן, השאלה אינה מדוע הפוליטיקאים הם כאלה, אלא מדוע אנו מצביעים לבובות תלויות על חוט? 

עוד ב-

הממשלה חייבת ליזום הקמת בנק קמעונאי חדש | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

*הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית.