מתברר שלשרי הממשלה יש יכולות מפותחות לקישורים ואסוציאציות: בזמן האחרון, כל אירוע חדשותי מעורר בקרבם תחושת בהילות לקידומה המחודש של המהפכה המשפטית. פצצות תאורה נורו בקרבת מעון רה"מ בקיסריה? במקום לקרוא למיצוי הדין, השר יריב לוין מסיק ש"הגיעה העת לקדם את הרפורמה"; הפשע משתולל בחברה הערבית? במקום לטכס עצה ביחד עם גורמי האכיפה, ח"כים של הקואליציה מתנפלים בדיון על היועמ"שית בנימוק שהיא "לעומתית לנתניהו", בעוד השר הממונה בן גביר מעליל עליה ניסיון "לתפור לו תיק".

יועץ פוליטי מוחזק במעצר מתמשך בחשד לגניבת מסמכים סודיים? במקום לספק הסברים לפרשות המתרבות בלשכתו, ראש הממשלה מלין כיצד "הורסים לצעירים את החיים" ועוקץ את שב"כ, שגם את ראשו הוא זומם להדיח. בין כל המקרים, כחוט השני, עובר האינטרס המשותף לכל חלקי הקואליציה: פגיעה בשלטון החוק, מילוט נתניהו מעדותו, והמשך ההזרמה של תקציבי עתק למגזרים מקורבים ללא פיקוח.

בחודשים הסוערים שלפני המלחמה, לוין הביא את ישראל לסף מלחמת אזרחים והסיט את הקשב של צה"ל ממשימות ההגנה על ביטחון המדינה – אך כעת הוא מתנהל כמי שלא למד דבר, זולת שיפורים טקטיים. בהנחיית נתניהו, שביקש ממנו "לטפל" בבהרב-מיארה, שר המשפטים מכין את הקרקע להדחת היועמ"שית, שומרת הסף הבכירה על התנהלות הממשלה כולה.

ניסיון דומה להיפרע מהיועץ המשפטי למשטרה אמנם נבלם בינתיים, אך במשרדים אחרים יודחו עוד השנה המשפטנים הוותיקים מתפקידם. המהלך המתוחכם, שמיישם "בסך הכול" את החלטת ממשלת אולמרט לקצוב כהונות (באיחור "קל ומקרי" של 15 שנה), נועד להיפטר קודם כל מעו"ד אסי מסינג – אימת שר האוצר סמוטריץ', שמנע ממנו לפזר כספים לצרכים קואליציוניים, על חשבון הגירעון התופח בקופה, ונמצא עכשיו בדרך הביתה.

רק בשבועות האחרונים שיגר מסינג חוות דעת חריפה נגד "חוק המעונות", שנועד לעקוף את פסיקת בג"ץ ולסבסד את משפחות האברכים שאינם משרתים או עובדים. הוא התריע מפני הכשרת השתמטות, תמריצים כספיים לאבטלה, הנצחת ההדרה של החברה החרדית מהשתלבות במשק הישראלי ואף עלות תקציבית ישירה של 300 מיליון ש"ח. חוות הדעת העצמאית שפכה מים צוננים על תירוציו של סמוטריץ', כאילו שהות במעון יום נועדה לעודד העסקת נשים בלבד, ותרמה למחאה הציבורית שהובילה לבסוף להקפאת החקיקה.

דוגמאות כאלה יש למכביר בקדנציות של שרי האוצר האחרונים, בהיקף של מיליארדי שקלים, ומסינג נותר האדם היחיד עם האצבע על הסכר שמנע את הבזבוז. לסיכול הממוקד שלו יש משמעות משפטית קשה, אבל לא פחות חמור מכך – נזק כלכלי ברמה הלאומית. בש"ס ויהדות התורה אולי יחגגו את ההדחה, אך למשלמי המיסים היא תעלה ביוקר.

ההתנפלות על מערכת המשפט, והאשמתה בכל התחלואים, נועדה רק להסיח את הדעת מאחריותו של הדרג הפוליטי למצבה הנוכחי של המדינה: ישראל עדיין משוועת לרבבות לוחמים חסרים ללא אופק גיוס ברור, עדיין ממתינה ל-101 חטופות וחטופים שאינם שבים הביתה, סובלת מהאטה כלכלית בדגש על ענפי הנדל"ן וההייטק, בד בבד עם אינפלציה גבוהה וריבית מכבידה תוך כדי מלחמה. בהיעדר שותף משמאל בממשלה, הפכו המוסדות הממלכתיים – החל מבג"ץ, דרך הפקידות המקצועית ועד ראשי זרועות הביטחון – ל"כולא הברקים" שנגדו ניתן להסית את הציבור המותש, במקום ליטול אחריות לשורת המחדלים שלפני ואחרי 7 באוקטובר. כל אימת שנתניהו כושל במשימותיו, הוא שולף את הטריק שתמיד עובד – ומשסה את שריו בבהרב-מיארה, כדי לרענן את כותרות האתרים.

על מנת להבין את המחיר הכלכלי של חזרה למסלול המהפכה, כדאי להיזכר בתוצאות שאליהן היא דרדרה את ישראל עוד לפני המלחמה: עזיבת משקיעים וקרנות את ההייטק, משיכת כספים לבנקים בחו"ל, האטה בצמיחה ל-3%, הפחתת תחזית הדירוג של "מודיס", התחזקות הדולר ותשואות חסר בבורסה לעומת מקבילתה האמריקנית, שביתה כללית של ההסתדרות ואזהרות של חברות במשק מהתרופפות הוודאות העסקית, כתוצאה מהפגיעה בהפרדת הרשויות.

האם את חלום הבלהות הזה, שלתוכו עדיין לא שקללנו את העלות ארוכת הטווח של קיטוב חברתי מעמיק, אנחנו צריכים לשחזר תחת אש – בזמן שלוחמים, כמעט מכל המגזרים, מקפחים את חייהם בלבנון ועזה? הרי סוכנויות האשראי השונות, בהחלטותיהן השליליות האחרונות, ציינו לא רק את הוצאות הביטחון כגורם שמסכן את יציבות הכלכלה כאן – אלא גם את החשש מחזרה לחקיקה החד צדדית לשינוי מבנה הדמוקרטיה. כעת נראה שמיום ליום, תרחיש הייחוס שלהן מתממש.

לא קשה לנחש כיצד השווקים בעולם יתייחסו לחידוש הניסיונות הללו: הדחת היועמ"שית, אי-מינוי נשיא ושופטים לעליון, הקלת הפסילה של מפלגות ערביות בבחירות לכנסת, ביטול נבחרת הדירקטורים לחברות הממשלתיות, הקיצוץ בתקציב התאגיד והלאמת המדידה של רייטינג, הפגיעה במשאבי המחקר באקדמיה והיד עוד נטויה – כולם, ועוד בצל המלחמה היקרה בתולדות המדינה, יעוררו חששות מוצדקים מפגיעה בגורמים המרסנים את עוצמת הממשלה.

אלה בדיוק אותם חומרים שמהם עשויות החלטות מזיקות כמו פריצה חוזרת של מסגרת התקציב, או חריגות סדרתיות מיעדי הגירעון, או העמסת העלויות רק על מעמד הביניים העובד: תחושה ש"לנו הכל מותר", ו"אף פקיד לא ילמד את הדרג הנבחר מה לעשות". גם אם בזירה המקומית אחדות הקואליציה מאפשרת לחבריה לנהוג כך כרגע, תג המחיר הבינלאומי – בדמות השקעות זרות וגובה הריבית על חובות הממשלה – בלתי נמנע בטווח הארוך, אלא שאז יהיה מאוחר להתריע מפני ההשלכות.

עוד ב-

שוד (חוקי) לאור יום: באוצר פועלים לרושש את מעמד הביניים הישראלי | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

אגב, מדהים לראות כיצד אפילו גדעון סער – יו"ר מפלגת ימין ליברלית, שמבין את ממדי הסכנה לדמוקרטיה והתנגד בעבר בבוטות לכל גחמותיו של לוין – סוכר את פיו מרגע מינויו לשר החוץ, ונמנע מלהשמיע מחאה על ההתלהמות של חבריו לממשלה נגד שלטון החוק. לאיש שזיהה את יכולותיה הפנומנליות של בהרב-מיארה, ועיצב את כללי המינוי בביהמ"ש העליון סביב הסכמה רחבה, אין יותר בעיה להקשיב בנימוס לקיצונים שטווים תוכניות להשתלטות פוליטית על בג"ץ. נכון שלסער יש ג'וב חדש, וגם שאיפות לחזור לליכוד, אבל חיקויים חיוורים של שר המשפטים הרדיקלי כבר יש (למרבה הצער) בשפע. מה שדרוש לכלכלה ולחברה עכשיו הוא דווקא גורם ממתן מבפנים שימנע את ההתרסקות הפנימית; האם סער, לאחר שהפר את ההבטחה המרכזית לבוחריו, יוכל לעשות לפחות את זה?