מצב יוקר המחיה בישראל מחפיר. אט אט הלכו הפערים במחירים בין ישראל לבין מדינות המערב והתרחבו. אם בשנת כהונתי האחרונה באוצר, שנת 2007, היו המחירים בישראל חמישה עד עשרה אחוזים יותר נמוכים מהמחירים במערב, הרי היום הם כבר שלושים וחמישה אחוזים גבוהים יותר.

המאבק ביוקר המחיה צובר בשנים אלו תבוסות הולכות ומחריפות על אף אוסף גדול של שרי אוצר ושרי כלכלה, שני ראשי ממשלה ועוד אחד במעבר, עשרות שופטים עליונים ומחוזיים הדנים בתיקי תחרות ומחירים מופרזים, חבורה גדולה של פקידי אוצר ובכירי רשות התחרות וכמובן מספר אדיר של מחאות והפגנות ציבוריות.

איך זה יתכן אפוא שישראל כולה מנהלת מלחמה אדירה ביוקר המחיה ומפסידה כל שבוע מחדש? ובכן, התשובה היא מאוד פשוטה. המאבק לא מתנהל נגד המונופולים, היבואנים הבלעדיים והבנקים, אלא מתנהל נגד הציבור הישראלי. מלחמה של ממש על התודעה של הציבור שיחשוב בטעות כי הממשל כולו (על שריו, שופטיו ופקידיו) נלחם להוריד את יוקר המחיה, בעוד שהמלחמה האמיתית מתנהלת בעיקר כיצד לרמות את כולנו.

במסגרת המלחמה שמנהל הממשל נגד הציבור הישראלי, הוא עושה שימוש באוסף של שיטות בהן עשו שימוש הברונים השודדים בארה"ב של תחילת המאה העשרים. אותה חבורה של אוליגרכים רתמו לצידם את בכירי הממשל, על פקידיו ושופטיו, ופיתחו תורה שלמה של הונאה. להלן הצעדים ודוגמאות עדכניות ליישומם בישראל:

הצעד הראשון הוא כמובן חקיקת חוק חדש כאילו חוקי התחרות הקיימים אינם מספיקים. דוגמא קונקרטית: רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל", המתיימרת לבטל את חסמי התקינה שמונעים יבוא חופשי מאירופה לישראל. החוק החדש מלווה בקמפיין תקשורתי שלם כיצד הוא יביא את הגאולה לעמנו. בפועל מניחים הצעת חוק, אך בוועדות הכנסת השונות מרוקנים אותו מכל תוכן. רק השבוע פורסם שקומץ של כמה עשרות תקנים בלבד, מתוך מאות רבות של תקנים מיותרים, יכללו בחוק. בפועל רוב רובם של התקנים החוסמים יישארו על כנם.

הצעד השני הוא אי אכיפה. הרי ממילא גם חוקי התחרות הקיימים (והמספיקים לעצמם) לא נאכפים, אזי מה יזיק למונופולים אם ספר החוקים יכלול עוד חוק שלא נאכף?

הצעד השלישי הוא קרב מתוקשר בתוך הבית מי קדוש יותר. כביכול הפקידים רוצים והשר אינו מוכן לאכוף את החוקים או להיפך. קרב שלם אחד כנגד השני, כדי שבינתיים נמתין בסבלנות עד שיואילו בטובם להכריע מי הוא הקדוש ומי מכר אותנו. דוגמא קונקרטית: הקרב שמנהל שר הכלכלה, ניר ברקת, עם עו"ד מיכל כהן, ראשת רשות התחרות. אחד מאשים את השני. השר רוצה להדיח את הפקידה בעוד שהיא נלחמת את מלחמתה להוכיח את צדקתה, שהיא רוצה והוא וקודמיו האשמים. הם נלחמים מאז ראשית הקדנציה ואני מבטיח לכם שעד שיסתיים הקרב, תסתיים גם הקדנציה וממילא שני האישים הדגולים לא יקדמו את ענייני הציבור במאומה.

הצעד הרביעי הוא ניסיון פרטי של הציבור לאכוף את החוקים באמצעות בתי המשפט. פה מצטרפים גם השופטים למערכה. הם מפליאים בשלל של אמרות שפר עד כמה זכויות הפרט והזכות לחיות חיים כלכליים בכבוד הן זכויות יסוד שהשופטים נחושים לאכוף. אבל ותמיד יש אבל. למרבה הצער התביעה הנדונה אינה מספקת. הטענות לא הוכחו. בעקרון אתה צודק אך לא הפעם. בפעם הבאה. תמיד יש פעם הבאה.

הצעד החמישי הוא כאשר הטענות הוכחו מעל לכל ספק סביר. אין ברירה אלא לאכוף על פי החוק. ואז טוענים השופטים כי למרבה הצער הציבור לא הבין. החוק בכלל מדבר על משהו אחר. גם המחוקקים שחוקקו אותו לא הבינו את מה שהם חוקקו. שוב, למרבה הצער, השופטים נאלצים (ממש בניגוד לרצונם) לתת פרשנות של החוק כך שהוא יגן דווקא על המונופולים ועל הבנקים. כך בדיוק התנהלו השופטים העליונים בארה"ב בתקופת הברונים השודדים וכך בדיוק מתנהלים מלאכי העליון הישראלים. דוגמא קונקרטית היא ריקונו מכל תוכן של החוק האוסר על מונופולים לגבות מחירים מופרזים. אותו חוק צרכני שאימצה הכנסת מהאיחוד האירופי והשופטים בהבל פה הפכו אותו לאות מתה שאין כל אפשרות לאכוף אותו.

כך למעשה שלחו השופטים את הפוליטיקאים לחוק חוק חדש והנה הגלגל חוזר. יחוקקו חוק חדש (ויפרסמו אותו כאילו הוא יביא גאולה לעולם), ירוקנו אותו מכל תוכן במסגרת הליך החקיקה, לאחר מכן את מה שיוותר לא יאכפו, ואת מה שיתבעו לא יצליחו להוכיח בעיני השופטים (שהרי אין עיוור גדול יותר ממי שמתעקש לעצום את עיניו). ואם חלילה יוכיחו באיזשהו נס להראות למלאכי העליון, אז יחזרו השופטים ויטענו כי החוק בעצם מדבר על משהו אחר וישלחו את כולם לחזור לחקיקה מחודשת.

 אתם מרגישים כמו עכברים במבוך? בצדק! 

עוד ב-

הניסוי שמוכיח: הישראלים אדישים לבעיית יוקר המחיה | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

* הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית