ביום שלישי האחרון הזמר היהודי-אמריקני, אדם למברט, עלה להופיע על בימת היכל התרבות בתל־אביב. זו הפעם השנייה שלמברט מופיע ומבקר בארץ, ואחרי ההופעה היה לי פתאום הצורך לברר מה אמרו הביקורות על ההופעה הראשונה שלו כאן אי שם בשנת 2016 עם חברי להקת קווין הנותרים. מה הסיבה תשאלו? ובכן רציתי להבין אם לאדם למברט יש היסטוריה של התעלמות מהקהל הישראלי.

אתחיל מהתחלה. לאחר מבצע "מגן וחץ" ההפקה שהביאה את למברט ארצה הודיעה בחגיגיות שהמופע שלו עדיין יתקיים, אך יעבור להיכל התרבות במקום היכל מנורה (ההנחה שלי היא כי הכרטיסים פשוט לא נמכרו לאולם כה גדול, וכי אין באמת קשר לבטיחות). בשלישי הגיע היום המיוחל ובניגוד לאומנים בין-לאומיים אחרים שמגיעים לארץ, בישראל לאף אחד לא היה בכלל מושג שלמברט נחת כאן והוא גם לא שיתף את המידע בעצמו.

הנ"ל אולי קצת העציב אותי, אבל לא ממש הזיז לי, אחרי הכול - אני אוהדת לא קטנה של הזמר, עוד מהרגע שהפציע לראשונה באודישן בעונה השמינית של אמריקן איידול. המופע של למברט החל באיחור קל ונסלח מאוד של כ-10 דקות, וההתרגשות מהקהל באולם הייתה ניכרת ומורגשת. למברט עלה לבמה עם חליפה שחורה, נוצצת ומרשימה וכמובן איפור מדויק ומעורר קנאה - כמו שרק הוא יודע. והינה הוא שר לו שיר אחד, שיר שני, שלישי, והינה השיר הרביעי, החמישי וכל הזמן הזה אני וחברתי חושבות לעצמנו: "היי אדם, אתה זוכר שאנחנו פה?".

לבסוף, אחרי השיר החמישי או השישי ברצף, למברט התחמם מספיק כדי לפנות לקהל שבא לראות אותו, והתנצל שהמאבטחים הזיזו את אלו שביקשו לבוא ולרקוד מקדימה בחזרה למקומות שלהם (נוהג מוכר ומעייף במיוחד כשזה מגיע להופעות בהיכל התרבות). זמן מה לאחר מכן למברט שוב פנה לקהל, סיפר שזו הפעם השנייה שלו בתל־אביב והוסיף עוד כמה מילים נחמדות, אך בכנות - זה כבר היה מאוחר מדי. לדעתי למברט עשה טעות בסיסית בכך שלא חימם את האווירה בהיכל עם פנייה אישית לקהל כבר אחרי השיר השני. במקום התקבלה תחושה קצת לא נעימה של "אני כאן, כי אני צריך". תקראו לי פולנייה מדי, אבל אני אוהבת שהאומן שבאתי לראות במיוחד אכפת מהחוויה שהוא מוכר לי.

עם זאת, ולמרות הכול (ועוד לא הגעתי לכל ה"הכול"), הכישרון המדהים של למברט והנוכחות שלו על הבמה העפילו במידה מסוימת על מה שצוין עד כה, ועל סט-ליסט חלש במיוחד. אף שהשירים שהוא שר היו מוכרים ברובם ופשוט לא סודרו היטב במקשה אחת כדי להרים את הקהל כמו שצריך על הרגליים, עדיין היה כל כך מהנה לשמוע אותו שר. היה ניכר שהוא נהנה לשיר, ובניגוד להרבה זמרים אחרים הוא שר בלייב בצורה מדויקת, מרשימה ופשוט מדהימה. היכולות של למברט גרמו לי להבין שכמה חבל שהבחירה ללכת עם להקת קווין החזירה אותו למצב חצי אלמוני בקרב הקהל הישראלי, ואולי גם הבין-לאומי.

בערך כ-40 או 50 דקות לאחר תחילת המופע למברט ירד מהבמה רק כדי לחזור אחרי שתי דקות במטרה לבצע כמה מלהיטי קווין. הפעם אחוז ניכר יותר מהקהל כבר היה על הרגליים והוא גם לא הספיק להתיישב - למברט סיים את המופע אחרי שלושה שירים של קווין, אחד מהם כמעט ולא מוכר - והלך לו לדרכו. המופע כולו היה כשעה ועשר דקות בלבד, והוא הותיר לקהל טעם של עוד, ולא כי הוא היה כל כך טוב שלא רצית ללכת, אלא כי פשוט לא היה מספיק למברט לטעמי.

אם כן, היה ניתן לסדר את השירים אחרת, לשנות כמה מהם לגמרי, לתת לקהל יותר תשומת לב (במיוחד במתכונת אינטימית באופן יחסי כמו זו בהיכל) ולהאריך את המופע לאורך כולל של כשעה וחצי, ביחס למחירי הכרטיסים שהחלו מ-200 שקלים. והמסקנה המתבקשת היא - כישרון זה לא הכול; קהל דורש חום, אווירה, יחס וסט-ליסט מנצח. כל אלו הם דרישה בסיסית לא פחות מהמיתרי הקול שהאומן מביא איתו לבמה.

עוד ב-

הספיידרמן החדש מציג עלילה כתובה על סטרואידים - והתמכרנו

לכתבה המלאה

השורה התחתונה: מופע קצר וחביב של אדם למברט שהציג כישרון מטריף בתור טאלנט, אך פחות בתור פרפורמר. אולי בחו"ל הוא משקיע יותר.