העיבוד הבימתי ל"חתונה מאוחרת" , שמבוסס על סרטו המונומנטלי של דובר קוסאשווילי משנת 2001 , עורר התעניינות רבה ולא בכדי. מדובר ביצירה קולנועית סוחפת שזכתה בזמן אמת לשבחים מקיר לקיר ובעשרה פרסי אופיר. העיבוד הבימתי אשר עלה לאחרונה ב"הבימה" , בשיתוף תיאטרון באר שבע ושבווים על ידי שיר גולדברג ומעין אבן, מצליח להיות נאמן לגרעין העלילה של הסרט והוא עשוי בהתאמה לקהל הרחב ולרוח הזמן. 

בשונה מהסרט, ולאכזבת מי שקיווה לקבל סצינות מין - ההצגה לא כוללת סצינות כאלה והן מובאות באופן מרומז ומשכנע הרבה יותר.ייתכן חשוב מכך ,ההצגה מצליחה להעביר את התמה המרכזית ואת גרעין העלילה באופן משכנע, מקורי , ובעיקר - לא ליפול לקלישאות או השטחה של הדמויות. משימה מורכבת לנוכח העבודה שמדובר בהצגה עם מטען עדתי מובהק שכוללת בתוכה מבטא ואלמנטים גרוזיניים. 

לנעליו של ליאור אשכנזי נכנס מיכאל אלוני , שמציג תצוגת משחק משכנעת ומלאת כריזמה. הוא מגלם את זאזא , צעיר לבן משפחה גיאורגית , שחצה את גיל 30 וטרם מצא את זיווגו – מה שמטריד את הוריו (צביקה הדר ואסתי זקהיים שמציגים הרמוניה מושלמת). השנים מחליטים למצוא לו באופן אקטיבי שידוך ביחד עם בת המשפחה הדומיננטית, לובה (דוית גביש הנהדרת) , אשר לוקחת את תפקיד השדכנית והמגשרת.  הארבעה שמים פעמיהם לפגישת שידוך עם משפחה גיאורגית מיועדת. שם הם פוגשים את האב , בסקי (עמי סמולרצ׳יק הנפלא ) , האמא (אביב כרמי שממגנטת ונראית נהנית מכל רגע על הבמה) ואת בתם בת ה-17 , אילנה, שאותה מגלמת השחקנית הילה שלו. 

על שלו צריך לרגע להתעכב , מדובר באחת השחקניות הכי וירטואוזיות ובימתיות שיצא לי לראות לאחרונה ומעניין  יהיה לעקוב אחר התפקידים הבאים שלה . הדיאלוגים בין זאזא לבין אילנה שופעים ממזריות, הנאה ומייצרים דיאלוג מחוכם שטומן בתוכו המון משמעות וסאבטקטסים לגבי רצונות ותשוקות. היא אולי בת 17 אבל תמימה היא לא. למרות שהם מגיעים ממשפחות שמרניות , שניהם שמים את התשוקות והמאווים שלהם על השולחן מבלי להתבלבל. כל היופי הוא שאין שום התרחשות מינית ממומשת ביניהם – ועדיין הם מצליחים לייצר מתח מיני משכנע. המשחק של אלוני ממזרי , פלרטטני ומצחיק במקומות הנכונים. הוא מצליח לייצר מין גרסה גיאורגית של קזנובה ודון ג'ואן והוא מתאים לתפקיד כמו כפפה ליד . גם המשחק של שלו חצוף , סקסי ומתריס והיא מפליאה בקטעי השירה שלה. 

העלילה מסתעפת כאשר זאזא נפגש עם מושא אהבתו האמיתית – יהודית, גרושה מרוקאית עם ילדה קטנה (שמשחקת מצוין, בטח לגילה הצעיר) בגילומה של יעל אלקנה אשר מצליחה להוכיח שהיא גם טלויזיונית וגם מתאימה לתיאטרון.  

הליהוק של אלקנה מעניין ומאתגר. ראשית, את דמותה גילמה השחקנית רונית אלקבץ וכל מי שהייתה מיועדת להיכנס לנעליים שלה הייתה חוששת מהשוואה בלתי נמנעת. נוסף לכך, אלקנה, חזותית, לא נראית כמו הסטריאוטיפ של המרוקאית הגרושה כפי שמובא בעלילה. עם זאת, אלקנה , ששייכת לדור של שחקניות צעירות ואיכותיות, מצליחה לעמוד במשימה בכך שמציגה משחק עם המון אמוציות , פתייני , סקסי במידה הנכונה אך גם לא כזה שמפתזר יותר מדי . היא מביאה את עצמה ואת זהותה הבימתית ולא מנסה בשום אופן לרפרר אחר המשחק של אלקבץ כפי שבטח אחרות היו מנסות לעשות ועל כך גדולתה. על כל פנים, החיבור בינה לבין זאזא הוא חיבור כנגד כל הסיכויים. ואחר שהיא דורשת ממנו לקבל החלטה ולהיות גבר, דבר הרומן ביניהם נחשף למגינת ליבו של הוריו ומשם העניינים רק מסתבכים. 

מחול השדים שנוצר מהתערובת הזו מצליח לפתוח את כל הפצעים הקדומים של המשפחה ומאלץ כל אחד ואחת לעבור עם עצמו חשבון נפש ולקבל החלטות. מהרגע הזה הטון של ההצגה הופך במעט ליותר רציני ומצליח להציג פורטרט משפחתי ואותנטי,  ששם במרכזו יחסי הורים ובן ובוחן איפה עובר הגבול בין הרצון האמיתי של הפרט למה שנדרש ממנו על ידי הכלל. איפה האומץ להיות נאמן להחלטות ולבחירות של עצמך ומה המחיר של לא להיות נאמן לאמת הפנימית. כל אלה מוגשים בצורה חיננית, מרגשת, לא קלישאתית ומשולבת בדיאלוגים משובחים ומהנים. 

השחקנים מצליחים להוציא מהם את המיטב ונראה שהם נהנים מכל רגע על הבמה. גם המבטא הגרוזיני שנוכח לא הרף במהלך ההצגה מצליח לא ליפול להשטחה או לגרוטסקיות ולהישאר נאמן לגרעין שלו. נזכיר כי מדובר בסרט עם אלמנטים עדתיים אותנטיים. לעניין הזה, את ההצגה מעטרת משפחת אלייב שנוכחת כל העת על הבמה ומנגנת מוזיקה אוריינטלית שתואמת את האווירה והסגנון.

עוד ב-

פסטיבל יפו ה–17 להצגות ילדים יוצא לדרך: אלו המופעים

לכתבה המלאה

 גם התפאורה , שהיא צנועה יחסית להפקות מושקעות יותר כמו "מלאכים באמריקה", מצליחה לייצר אווירה וזמן מדוויקים דווקא בפשטות שלה. אורך ההצגה מושלם. בשונה ממלאכים באמריקה , הוא עומד על שעתיים שעוברות מהר ומצליחות לא להיגרר ליותר מדי.