"מלחמת אוקטובר 23" הוא השם הזמני שאנשי תקשורת ואקדמיה רבים מעניקים למלחמה הנוכחית, כסוג של פרפראזה על מלחמת אוקטובר 73, מלחמת יום הכיפורים. אבל דבר קצת משונה הוא שלמרות ההתקדמות בכל כך הרבה תחומים מאז בישראל ובעולם, דווקא עכשיו יש דברים שהלכו לכיוונים שונים, בהן הנוכחות של נשים בשטח היא משמעותית, אך הן לא מקבלות את המקום המגיע להן במוקדי קבלת ההחלטות.

שתיקת הארגונים
הדבר המקומם ביותר הוא דווקא שתיקתם של ארגוני הנשים לנוכח הזוועות שאירעו בתחילת המלחמה, והעדויות ההולכות ונאספות על מעשי אונס ופגיעה רבים בנשים. ארגון הצלב האדום חוטא לתפקידו, לא מסייע ואפילו לא מבקר את קורבנות חמאס, חלקן עדיין נמצאות בשבי. תנועת MeToo שהחלה תנועה חברתית חשובה בכל העולם להעלאת המודעות לפגיעה בנשים, לא נוקפת אצבע ולא אומרת מילה על הזוועות שחולל חמאס נגד נשים בישראל.

מתחילת המלחמה, פרצופם של ארגונים בינלאומיים לזכויות נשים וארגונים הומניטריים אחרים נחשף. ישיבתם בחיבוק ידיים אל מול הצורך בסיוע הומניטרי לשבויות ולשבויים, והימנעותם מנקיטת עמדה חד משמעית בנוגע להחזרת החטופים, היא תעודת עניות לארגונים הללו.  13 נשים וילדות עדיין נמצאות בשבי, לצד 98 גברים, נערים וילדים. הגילויים על מותם בשבי של חטופות וחטופים מזכיר לכולנו כי כל יום שעובר מסכן את חייהם.

ארגוני הסיוע מוכרחים לשבור את שתיקתם בנוגע למלחמה, שברור מי מהצדדים יכולים להיות שותפים שלהם בה – ארגון טרור שביצע זוועות שהדעת לא סובלת כלפי נשים, ילדות ותינוקות, או מדינה שנזהרת מכל פגיעה בחפים מפשע, גם במחיר של אי עמידה במטרותינו. המלחמה הזו היא הוכחה לצלב האדום, לארגון האו"ם לקידום והעצמת נשים ולארגונים בינלאומיים נוספים, כי על מנת ליצור עתיד טוב יותר לגברים ולנשים בדורות הבאים, צריך לעמוד לצד החופש והשוויון.

שוויון אמיתי נמדד במוקדי קבלת ההחלטות
צריך לזכור שמדינת ישראל, עוד לפני שקמה כמדינה, הייתה מגדלור של שוויון זכויות וחובות בין נשים לגברים ביחס לעולם. במציאות בה לנשים לא היה את הזכות להצביע באף מדינה בעולם, בקונגרס הציוני נשים היו חברות שוות זכויות. כשישראל נלחמה על עצמאותה, עם נשים לוחמות בחזית ובממשלה, במדינות רבות נשים עדיין נאבקו על זכותן לבחור ולהיבחר. באוקטובר 73, אז עדיין היו מדינות בהן נשים לא היו רשאיות להצביע או לנהוג, גולדה מאיר הובילה את הקבינט של המדינה הצעירה, שהחלה את המלחמה בטראומה גדולה וסיימה אותה בניצחון.

המלחמה של ישראל בעזה יכולה להיות מהדוגמאות הבולטות בהיסטוריה לכוחן של נשים. מאז תחילת המלחמה ראינו עשרות דוגמאות של נשים חזקות ומובילות בשדה הקרב, בכיתות הכוננות בכל רחבי הארץ, בטנקים, במטוסים, בסיוע ללחימה, בתמיכה בעורף ובהחזקת הכלכלה והחברה הלכה למעשה, בזמן שמרבית המגויסים הם גברים.

לצערנו, המלחמה היא גם דוגמה למקום בו הלכנו אחורה כמדינה. המקום של נשים במוקדי קבלת ההחלטות בממשלה הוא כאין וכאפס לעומת המקום שלהן בשטח, במקומות בהם הן משפיעות מתוך הכישורים שלהן, ולא בעקבות קיומו או היעדרו של דיל פוליטי כזה עם מי שמאמינים שעדיף לנשים להישאר מאחור. אותם אנשים צריכים כיום להודות לנשים שהצילו יישובים שלמים, ולהתנצל בפני אלה שנלחמות כיום בעזה. אותן נשים שהם ניסו לרפות את ידיהן ולצמצם את גיוסן למערך הלוחם.

מדינת ישראל יכולה להוכיח לעולם, ובעיקר לאזרחיה, כי שוויון אמיתי בין גברים ונשים הוא ערך שאנחנו, בניגוד לאויבינו, הולכים לאורו כפי שהלכנו למעלה ממאה שנה. כעת, על המנהיגים לפעול כדי לקיים אותו ולבצר אותו.

עוד ב-

"כשהתותחים רועמים - הנשים פורצות": טור דעה מיוחד

לכתבה המלאה

* הילה קניסטר בר דוד היא יוזמת קהילת פורום הנשים של ישראל ויו״ר מנהלת הנשים העירונית האחראית על כ-110,000 נשים בישראל, מנכ"לית מועדון צרכנות "שלך" לעובדי הרשויות המקומיות ויו״ר מנהלת ליגת העל לנשים