פרויקטים
עשייה, התמודדות, תקווה: "לייצר המשכיות ולהוכיח שגם במלחמה אנו עומדים על הרגליים"
המלחמה המתמשכת וכניסתם של עוד ועוד יישובים למעגל הירי, ממחישים את חשיבותה של תעשייה ישראלית חזקה – הנשענת על עובדים מסורים הממשיכים בעשייה רציפה גם בתנאים מורכבים, כשחייהם האישיים מצטלבים עם אירועי 7 באוקטובר. אתר ice ושטראוס מביאים את סיפוריהם
שנה חלפה מאז מצאה עצמה מדינת ישראל בפתחה של מלחמה מתגלגלת, כשהתקופה האחרונה, הרוויה בקשיים וסערות, ממחישה את השינוי שעוברת החברה הישראלית מאז 7 באוקטובר. דווקא תחת המערכה המתארכת, אשר השלכותיה המורגשות כמעט בכל תחומי החיים, היא מצליחה לייצר שגרה ועמידות בעורף.
אתגר משמעותי מציבה המלחמה לחוסן הלאומי ולביטחון התזונתי של מיליוני תושבים. עם התרחבות הזירות וכניסת עוד ועוד יישובים למעגל הירי, הצורך להבטיח אספקת מזון רציפה לכל חלקי הארץ עומד למבחן יומיומי – ומחדד את חשיבותה של תעשייה ישראלית חזקה, המסוגלת להתמודד בזמן אמת עם משברים, ולהמשיך בעשייה השוטפת גם תחת אש.
בכל חוליה בשרשרת הדואגת גם בשעת חירום לחוסן הלאומי ולביטחון התזונתי – משלב גידול חומרי הגלם בשדה, דרך שינוע התוצרת למפעל, ועד ייצור, אריזה ושליחת מזון איכותי לרשתות השיווק – ניצבים עובדים מיומנים ומסורים שממשיכים כל העת במלאכה, כשחייהם האישיים מצטלבים עם אירועי 7 באוקטובר. בכתבה מיוחדת לציון שנה למלחמת חרבות ברזל, מביא אתר ice את סיפורם של שלושה מהם: מהחיים שהשתנו ועד התקווה שהשנה העברית החדשה תהיה טובה יותר מקודמתה.
"העבודה מאפשרת לשים בצד את הכאב האישי"
"ב-7 באוקטובר התעוררתי לקול אזעקות. כשהתחיל ירי אצלנו בקיבוץ, חברתי מיד לכיתת הכוננות. הקיבוץ התמלא במחבלים שתקפו את מגורי הפועלים הזרים: הם רצחו את העובדים, העלו באש את המבנים, הרפתות והלולים. באומץ ותושייה, ולמרות ירי פצמ"רים שלא פסק, הצלחנו להרוג את המחבלים ולמנוע חדירה נוספת לקיבוץ. בזמן שאני נלחם בשטח, אשתי הייתה בממ"ד עם ארבעת הילדים שלנו, בני שנתיים עד עשר. ביד אחת היא הרכיבה פאזל, ובשנייה החזיקה בסכין. רק בצהרים הגיעו כוחות הביטחון לסייע, וסביב תשע וחצי בלילה השטח טוהר. יותר מעשרים פועלים נטבחו ושניים נחטפו לעזה, פצועים מהקיבוץ פונו לבתי חולים, ובהם גם אבא שלי. אז גם עודכנתי שאחי הצעיר שחף, שגר בכפר עזה, נעדר. שבוע שלם ניסינו לאתר סימן חיים, כשאנחנו בחוסר ודאות – עד שהתבשרנו ששחף נפל בקרב מול מחבלים".
"ב-7 באוקטובר התעוררתי לקול אזעקות. כשהתחיל ירי אצלנו בקיבוץ, חברתי מיד לכיתת הכוננות. הקיבוץ התמלא במחבלים שתקפו את מגורי הפועלים הזרים: הם רצחו את העובדים, העלו באש את המבנים, הרפתות והלולים. באומץ ותושייה, ולמרות ירי פצמ"רים שלא פסק, הצלחנו להרוג את המחבלים ולמנוע חדירה נוספת לקיבוץ. בזמן שאני נלחם בשטח, אשתי הייתה בממ"ד עם ארבעת הילדים שלנו, בני שנתיים עד עשר. ביד אחת היא הרכיבה פאזל, ובשנייה החזיקה בסכין. רק בצהרים הגיעו כוחות הביטחון לסייע, וסביב תשע וחצי בלילה השטח טוהר. יותר מעשרים פועלים נטבחו ושניים נחטפו לעזה, פצועים מהקיבוץ פונו לבתי חולים, ובהם גם אבא שלי. אז גם עודכנתי שאחי הצעיר שחף, שגר בכפר עזה, נעדר. שבוע שלם ניסינו לאתר סימן חיים, כשאנחנו בחוסר ודאות – עד שהתבשרנו ששחף נפל בקרב מול מחבלים".
המונולוג המצמרר הזה, הוא של יעקב ברגשטיין (36), בן קיבוץ עלומים ומנהל תחום תפוצ'יפס ודוריטוס במפעל המלוחים של שטראוס בשדרות. עבורו הטרגדיה הלאומית, היא קודם כל טרגדיה אישית. יחד עם הקרובים והחברים, נדרש ברגשטיין להתפנות מהקיבוץ הדרומי ולנדוד בין בתים, עד שבדצמבר האחרון נקלטה המשפחה בקבוצת יבנה. בתהליך ההתמודדות עם השכול האישי, הוא מספר, מקום העבודה מספק לו עוגן של יציבות.
"העבודה במפעל מצילה אותי, היא מה שגורם לקום בבוקר", מדגיש ברגשטיין. "בשנה האחרונה העבודה במפעל מאפשרת לי לשים בצד לכמה שעות את הכאב. הנסיעה בבוקר למפעל מלווה לא פעם בדמעות, אבל כשאני עובר את שער הכניסה, הפוקוס על העבודה – והמשימות הן רבות".
יעקב ברגשטיין (באמצע) עם אחיו הצעיר שחף ז"ל ובמפעל (משמאל) (צילומים באדיבות המשפחה, באדיבות שטראוס)
בשבוע הראשון למלחמה מצא עצמו המפעל בסיטואציה לא מוכרת כששעריו נעולים, אולם כעבור ימים ספורים חודשה אט אט הפעילות. "באישור כוחות הביטחון התחלנו בכמה שעות עבודה, ובהדרגה העלנו הילוך", מתאר ברגשטיין. "היעד היה אחד: לייצר המשכיות ולהוכיח שגם במלחמה אנו עומדים על הרגליים. למרות הכאוס ששרר באזור, בתוך חודש כבר חזרנו לייצור מלא".
"ההצלחה טמונה בהתגייסות קולקטיבית של עובדי המפעל בכל שדרות ההיררכיה. כולם כאחד נרתמו, ונתנו הרבה מעבר להגדרות התפקיד ושעות העבודה", מרחיב ברגשטיין. "ההון האנושי שלנו עשה את ההבדל. יחד דאגנו שתפוצ'יפס ודוריטוס לא יחסרו על המדפים, ושגם בזמן מלחמה החטיפים שלנו יהיו זמינים לכולם".
ברגשטיין מנהל כ-150 עובדים, המתגוררים בין באר שבע ואשקלון, כולל בעוטף – כשלצד הכאב והאבל המשפחתי, הוא נדרש מתוקף תפקידו לספק מענה לעובדים שחוו גם הם את אירועי 7 באוקטובר. "מעבר לתמיכה הגדולה שאני עצמי קבלתי, עוד בראשית המלחמה הגיעו בכירי החברה, כולל היו"ר עופרה שטראוס והמנכ"ל שי באב"ד, לחזק ולסייע. שטראוס נמצאת פה בשביל העובדים שלה – לא בהצהרות, אלא במעשים. החברה דואגת למעטפת מלאה, ובדגש על גמישות ורגישות".
לבקשת המשפחה שטראוס אף הנציחה את זכרו של שחף, באמצעות שוקולד פרה במהדורה מיוחדת עבור המשפחה, כשברגשטיין עצמו מבטיח לסגור מעגל ולהיות חלק מעלומים המתחדשת. "יש לי קשר דם לקיבוץ ולסביבה", הוא מצהיר. "זה עניין של זמן. אני אחזור לעלומים במוקדם או במאוחר".
מפעל המלוחים של שטראוס בשדרות. "למרות הכאוס, חזרנו לייצור מלא" (צילום דניאל לילה באידבות שטראוס)
"הוכחנו שהטרור לא שבר אותנו"
החיבור בין אור כהן (47) לאדמה, הוא כנראה עניין גנטי. בהתחשב בכך שאביו הוא אגרונום, לא מפתיע שהבן נמצא בשדה כבר מגיל 15 – וגם בזמן מלחמה. כהן נולד ביישוב הקהילתי אשלים, ומגיל 7 הוא בקיבוץ נחל עוז. "יש לנו שדות של אלפי דונמים שנמצאים בסמיכות לגדר בין נחל עוז וסג'עייה. אני מגדל שם גזר ותפוחי אדמה, בין היתר לשטראוס", מפרט כהן. "אדמות מערב הנגב אידיאליות לגידול תפוחי אדמה, ושמוסיפים לזה גם הטמעת טכנולוגיה וחדשנות בפעילות, זה מביא לכך שהתוצרת שלנו מתאפיינת באיכות גבוהה ובביקוש גדול".
החיבור בין אור כהן (47) לאדמה, הוא כנראה עניין גנטי. בהתחשב בכך שאביו הוא אגרונום, לא מפתיע שהבן נמצא בשדה כבר מגיל 15 – וגם בזמן מלחמה. כהן נולד ביישוב הקהילתי אשלים, ומגיל 7 הוא בקיבוץ נחל עוז. "יש לנו שדות של אלפי דונמים שנמצאים בסמיכות לגדר בין נחל עוז וסג'עייה. אני מגדל שם גזר ותפוחי אדמה, בין היתר לשטראוס", מפרט כהן. "אדמות מערב הנגב אידיאליות לגידול תפוחי אדמה, ושמוסיפים לזה גם הטמעת טכנולוגיה וחדשנות בפעילות, זה מביא לכך שהתוצרת שלנו מתאפיינת באיכות גבוהה ובביקוש גדול".
"חקלאות זה תחום קשוח, כשפרמטרים רבים בעצם לא תלויים כלל בחקלאי", מציין כהן. ב-7 באוקטובר עוד משתנה לא צפוי הצטרף למשוואה, כשמחבלים פרצו לקיבוץ ולשדות שלו. "באותה השבת הייתי בממ"ד", משחזר כהן. "לוחמים מכוחות ביטחון שישנו ערב קודם בקיבוץ, הם כנראה הסיבה לכך שנחל עוז לא הצטרף גם הוא למעגל הטבח. למחרת, כבר הייתי אמור להתייצב בשטח לקראת תחילת זריעת תפוחי האדמה – אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד".
"באותם הימים, כשהחזרה לעבודה בשדות לא הייתה בכלל אופציה, אני מודה שהתחושות היו קשות. הרגשתי שאני נמצא במקום לא טוב. קשה להסביר כמה מתסכל זה שאין לך את האפשרות לעשות את מה שאתה כל כך אוהב. חשבתי שהעונה החקלאית כבר אבודה".
כהן פונה מהקיבוץ ועבר להתגורר בתל אביב, אבל לא הסכים לזנוח את תפוחי האדמה. רגע לפני סיום השנה האזרחית, כשניתן אור ירוק לחידוש העבודה, הוא החליט לעשות הכל כדי שגם ב-2024 יצמיחו השדות תוצרת: "במאמץ אדיר ובעזרת מתנדבים ופועלים בדואים חזרנו לזרוע. בטפטופים חזרו לישראל גם הפועלים מתאילנד שעזבו בתחילת המלחמה. בדיעבד, אני יכול לגלות שהצלחנו לזרוע אפילו יותר ממה שתכננו. מה שבטוח, אני לא מאחל לאף חקלאי לעבוד בתנאים כאלה".
אור כהן בשדות נחל עוז. "גם אחרי מה שחווינו אנחנו לא עוצרים" (צילום באדיבות אור כהן)
"בימים בהם הפעילות בשדות עמדה בסימן שאלה, שטראוס סיפקה לי את הרוח הגבית", מוסיף כהן. "אני עובד מול גופים נוספים, אבל אף אחד מהם אפילו לא התקרב לתמיכה ולדאגה של שטראוס. כשאני מסתכל על הפעילות בשדות לאורך חודשים האחרונים, יש כאן שילוב בין ציונות למחויבות לביטחון תזונתי. קיימת נחת מכך שגם בתנאים כמעט בלתי אפשריים, עמדנו במטרה. הוכחנו שהטרור לא שבר אותנו, וגם אחרי מה שחווינו אנחנו לא עוצרים".
"ברמה האישית, אני מרגיש שרק בחודשיים האחרונים אני מצליח לעכל את עוצמת האירוע, להבין מה עברתי בשנה המטורפת הזו", אומר כהן. "במבט קדימה, לי יש תחושה שהדברים עוד יסתדרו לטובה. אני מבין את החששות והדאגות, אבל מזכיר לכולם שהמדינה שלנו עברה מלחמות ופיגועים, ותמיד ידעה להתגבר".
"דריכות ומתח הפכו לשגרה, אבל יש משימה"
אסף אברהם (52) נשוי ואב לארבעה מאשקלון, הוא האיש האמון על התיווך בין השדה למפעל. למעלה מ-15 שנה הוא והמשאית שלו, חורשים את הדרכים ומעבירים תוצרת חקלאית טרייה מהשדות למפעל שטראוס בשדרות – כשבשנה האחרונה הפכה כל נסיעה על הקו למאתגרת במיוחד.
אסף אברהם (52) נשוי ואב לארבעה מאשקלון, הוא האיש האמון על התיווך בין השדה למפעל. למעלה מ-15 שנה הוא והמשאית שלו, חורשים את הדרכים ומעבירים תוצרת חקלאית טרייה מהשדות למפעל שטראוס בשדרות – כשבשנה האחרונה הפכה כל נסיעה על הקו למאתגרת במיוחד.
עוד באוקטובר 2023, קיבל אברהם אישור ביטחוני לחזור ולהוביל תוצרת חקלאית, כשאת המראות והריחות שנגלו בפניו באותם הימים הוא מתקשה לשכוח: "אני נוסע על כביש 232 ובין עמדות בידוק של צה"ל והמשטרה, אני רואה כתמי דם גדולים, בגדים זרוקים ומכוניות מפויחות. באוויר יש ריח חזק של שרוף. זו הייתה עדות מוחשית לזוועות. ברטר שלנהוג בסיטואציה הזו זה לא קל, אבל אני יודע שיש לי משימה".
אסף אברהם. "להביא תוצרת מהשדה למפעל בתקופה הסוערת הזו, זאת שליחות" (צילום באדיבות שטראוס)
בנוהל הקבוע ממשיך אברהם לחרוש את הדרכים, כשכל נסיעה מלווה בלא מעט דריכות ומתח: "אחרי כל מה שהיה בדרום, ברור שהנסיעות מרגישות אחרת. כשאני נוהג ביישובי העוטף ובסמיכות לגדר, יש חששות. אני מחזיק בנשק אישי, ומקווה שלא אצטרך להשתמש בו".
"שנה שלמה כבר חלפה, ושום דבר לא דומה למה שהכרנו לפני כן", מבהיר אברהם. "אני מרגיש את זה כמעט בכל היבט, ובטח בעבודה. להתנהל מול חקלאים מהעוטף שהם עצמם או המעגל המשפחתי-חברתי שלהם חווה את המתקפה של החמאס, זה לא פשוט. זה לא עוד אירוע שאפשר למחוק או לטשטש. להביא תוצרת מהשדה למפעל בתקופה הסוערת הזו, מבחינתי זאת שליחות. יש גאווה לקחת חלק בפעילות חיונית, שנוגעת לכל בית בישראל. בשטראוס יודעים להעריך את העבודה שלי, ונותנים לי את התחושה שהיא לא מובנת מאליה".
"ראש השנה לא היה שמח כמו בשנים קודמות. ציינו אמנם שנה עברית חדשה, אבל הלב כבר הרגיש שה-7 באוקטובר נמצא מעבר לפינה", מסכם אברהם. לאורך כל הימים האחרונים ראיתי את המחסומים והחיילים בכבישים, את ההכנות לטקסי הזיכרון – יום השנה קשה וכואב. מדינת ישראל עוברת ימים עצובים, אבל אני בכל זאת רוצה לשמור על אופטימיות".
(בשיתוף שטראוס)
