מקרה של שימוש בתמונתה של לי מנחם בפוסט של ינון מגל חושף מורכבות עמוקה של יחסי תקשורת, פרטיות ברשתות החברתיות וגבולות הלגיטימיות בשיח הציבורי. מנחם, המוכרת כבלוגרית משפיעה בשם 'ליקוש', בחרה להגיב בצורה אסרטיבית, תוך הבעת אמביוולנטיות בין רצון לשמור על קלילות לבין תחושת חוסר נוחות מהשימוש בדימויה ללא הסכמתה. הסיבה: ההשוואה של תמונה שלה מתאמנת לתמונת מעצר של משה רדמן.

הסטורי שלה חושף רובד עומק רגשי מעניין, שם היא מציגה את עצמה כדמות המעדיפה להיות "בסדר" ולצחוק, אך בו-זמנית מבקשת להעביר מסר ברור אודות גבולות הפרטיות והכבוד האישי. המשפט "גבר עם קהל גדול משתמש בתמונות כאלה שלי למטרות שלו" מסמן קו אדום חשוב בשיח התקשורתי המודרני, המדגיש את סוגיית ההסכמה והבעלות על דימוי עצמי: ''זה הרגיש לי ממש הטרדה. אולי אני מגזימה ואולי אני לא, אבל זו ההרגשה. וזה עיתונאי, כתב חדשות בארצנו''

המהלך התקשורתי של מנחם מייצג אסטרטגיה מתוחכמת של התנגדות שקטה, שם היא בוחרת להשתמש בפלטפורמה האישית שלה כדי להעביר מסר ציבורי רחב יותר. המשפט המסכם "וזה עיתונאי, כתב חדשות בארצנו" מהווה חץ ביקורתי חד וממוקד, המטיל ספק במהימנותם של אנשי תקשורת ובאתיקה המקצועית שלהם.

עוד ב-

ינון מגל חוגג יום מאושר: "גדל בת"א, ולא יצא קפלניסט"

לכתבה המלאה

התגובות המגוונות של הציבור מראות על מורכבות השיח הציבורי ברשתות החברתיות, שם דעות מתחלקות בין תמיכה מלאה לביקורת. העובדה שינון מגל טרם הגיב מוסיפה מימד של מתח ציבורי, המעיד על הרגישות של סוגיות אתיקה בתקשורת המודרנית, שם גבולות הפרטיות והשימוש בדימויים אישיים הופכים למורכבים ועדינים יותר מתמיד.