דעות

החצבת לאן? משילות ואחריות אישית במבחן הציבור

התפרצות המחלה אינה רק אירוע רפואי, אלא מבחן משילות לקביעת גבולות ברורים בין זכות הפרט להחזיק בדעה לבין זכות הציבור להגנה. עצירת ההדבקה מחייבת שילוב בין "שפת אמון" והנהגה קהילתית לבין צעדי אכיפה נחושים, שיבהירו כי מי שבוחר לסכן את הכלל לא יוכל להתנער מאחריות

יאיר אבידן | 12/2/2026 8:53

יש רגעים שבהם המדינה נדרשת לבחור בין אי נעימות קצרה לבין מחיר ציבורי ארוך. התפרצות החצבת היא בהחלט רגע כזה. לא בגלל הדרמה התקשורתית, אלא בגלל ה"מתמטיקה". חצבת היא מהמחלות המדבקות ביותר, וכשהיא פוגשת כיסים של אי חיסון, היא פשוט לא "נשארת שם". היא עוברת בגן הילדים, באוטובוס, במיון, באירוע משפחתי – ואז היא כבר לא סיפור פרטי של משפחה אחת, אלא חשבון שהחברה כולה משלמת.

כאן חשוב לומר בקול ברור וצלול: הוויכוח איננו על זכותו של אדם להחזיק דעה. הוויכוח הוא על הזכות להפוך את הדעה לסיכון שמופץ לאחרים. ההבדל הזה בין אמונה פרטית לנזק ציבורי, הוא בדיוק המקום שבו יש מקום למשילות ושם היא נמדדת.

המחיר הציבורי אינו רק במספר המאושפזים, או העובדה שחלקם מגיעים לטיפול נמרץ וחלילה נפטרים. זה מתבטא בעומס על מערכת הבריאות, ימי עבודה אבודים, חרדה של הורים לתינוקות שעדיין לא השלימו חיסונים, פגיעה באמון – וגם "עוול בריאותי" מהסוג השקט. מי שנושא את הסיכון הכבד ביותר הן דווקא האוכלוסיות הפגיעות – בהן תינוקות, חולים כרוניים, ומדוכאי חיסון שלהם אין באמת בחירה. כאשר כיסי אי חיסון הופכים מוקד הדבקה, הם מייצרים אי-שוויון חדש המאופיין כאי-שוויון בזכות לחיות בסביבה בטוחה.

לכן, קשה להשאיר את האחריות רק בידי משרד הבריאות והודעות לציבור. אם מוקדי התחלואה מרוכזים ברשתות קהילתיות מסוימות, זה אומר דבר פשוט: הפתרון חייב לעבור דרך המנהיגות של קהילות אלו. רבנים, ראשי קהילה, מנהלי מוסדות חינוך ורשויות מקומיות, כולם מהווים שחקני מפתח – לא כ"מסבירים מטעם", אלא כמי שמחזיקים את שפת האמון. במקום שבו המדינה נתפסת כזרה, רק הנהגה פנימית יכולה להפוך את ההתחסנות ממעשה "ששייך להם" למעשה "ששייך לנו".

חשוב להדגיש כי מנהיגות אינה רק הזדהות עם הקהילה. במקרים מסוימים היא גם היכולת לומר לה "עד כאן". מי שמוביל קהילה נמדד לא רק בדאגה לערכיה, אלא גם באחריות לתוצאותיה. אם ההחלטה לא לחסן היא החלטה שיש לה השפעה חיצונית, הרי שמנהיגות משפיעה חייבת לייצר נורמה ברורה לפיה יש להתחסן בזמן, להשלים מנות, ולהפסיק את תעשיית הדחיינות וה"יהיה בסדר".

ומה תפקיד המדינה? לייצר מסלול כפול המשלב גם גזר וגם מקל, בלי שיימינג ובלי שנאה. הגזר הוא נגישות של תחנות חיסון בתוך השכונות, שעות מותאמות, צוותים שמדברים את השפה, עבודה עם מוסדות חינוך וקהילה, ושקיפות נתונים שמאפשרת לקהילה לראות אמת ולא להתבסס על שמועות. המקל הוא עיקרון פשוט של מדינות מתוקנות לפיו שירות ציבורי שעלול לייצר סיכון לאחרים קובע תנאים מוקדמים לקבלתו. בעולם קושרים כניסה למסגרות ילדים, או זכאויות מסוימות, להשלמת חיסונים; לא כנקמה, אלא כהגנה על מי שאין לו קול. גרמניה, צרפת, איטליה ואוסטרליה כבר סימנו את הכיוון הזה בדרכים שונות.

ואצלנו? הכנסת יכולה וצריכה לקיים דיון שאינו "בעד/נגד חיסונים", אלא בעד/נגד אחריות. דיון שמתחיל בשאלה מהו גבול החירות כאשר התוצאה היא פגיעה באחר, ומסתיים בשאלה אופרטיבית שתעסוק בכלים שיש למדינה כדי לצמצם כיסי אי חיסון מבלי לפגוע באמון, אבל גם בלי להיכנע לסחטנות של מיעוט על חשבון רוב שומר חוק, בעל כבוד לכלל ונושא באחריות ציבורית.

הנחת העבודה נכון שתשתנה לפיה התפרצות חצבת אינה תקלה רפואית. זו מהווה כשל חברתי משילותי. וכמו כל כשל כזה, היא לא נפתרת בעוד הצהרה. היא נפתרת בהובלה קהילתית אמיצה, ברשות מקומית שמתפקדת, ובמדינה שמובילה ומדגישה כי בריאות הציבור היא תשתית לאומית – ולפיכך, מי שמסכן אותה, לא יכול לצפות שהחברה תמשיך להתנהג כאילו מדובר בעניינו הפרטי. כשהציבור "משלם" – הפרט עלול לאבד חלק מ"דרגות החופש" שלו.

מה נעשה בעולם?
בצרפת ובאיטליה הורחבה חובת החיסונים כתנאי לכניסה למסגרות חינוך. ילדים שאינם מחוסנים, למעט פטור רפואי, אינם יכולים להשתלב במעונות ובגנים. האכיפה מתבצעת דרך מערכת החינוך באמצעות מנגנון פשוט, שגרתי ובעל לגיטימציה ציבורית.

בגרמניה נכנס לתוקף חוק ייעודי לחצבת, המחייב הוכחת חיסון לילדים ולעובדים במוסדות חינוך ובריאות, לצד קנסות במקרים של אי עמידה. בארצות הברית, לאחר התפרצויות משמעותיות, ביטלו מדינות מובילות פטורים לא רפואיים והותירו פטור רפואי בלבד.

באוסטרליה נבחר מודל המבוסס על אחריות אזרחית באמצעות תמריצים. מדיניות הקושרת בין עמידה בלוח החיסונים הלאומי לבין זכאות להטבות משפחתיות ומתנה השתלבות במסגרות לגיל הרך בהצגת פנקס חיסונים מעודכן. פטורים מטעמי אמונה או מצפון בוטלו, והפטור האפשרי הוא רפואי בלבד. המדיניות נשענת על מרשם חיסונים לאומי דיגיטלי ומלווה בהנגשה רחבה של חיסונים חינם, שעות פעילות גמישות וניידות קהילתיות. התוצאה היא עלייה בשיעורי ההתחסנות וצמצום מוקדי סיכון, תוך שמירה על עקרון הבחירה האישית לצד אחריות למרחב הציבורי.

החקיקה כאמור היא רק חלק מהסיפור. המדינות שהצליחו לבלום התפרצויות השקיעו גם בנגישות באמצעות ניידות חיסון בשכונות עם שיעורי התחסנות נמוכים, חיסונים במוסדות החינוך, הרחבת שעות פעילות ועבודה צמודה עם הנהגה קהילתית ודתית.

השורה התחתונה היא אחת: אכיפה ללא נגישות פוגעת באמון; נגישות ללא מסגרת מחייבת אינה מספיקה.

המצב בישראל
אצלנו בישראל אין חובת חיסון כללית בחוק. עקרון ההסכמה מדעת והאוטונומיה של הפרט עומדים במרכז, והמדינה אינה יכולה לכפות חיסון. עם זאת, קיימות סמכויות רחבות לניהול מחלות מדבקות בעת התפרצות כדוגמת בידוד, הגבלות והוצאת ילדים לא מחוסנים ממסגרות באופן זמני.

המערכת הציבורית – טיפות חלב, קופות החולים ומערך ההסברה בהחלט נחשבת מקצועית ואיכותית. עם זאת, המדיניות בפועל היא בעיקר תגובתית, ובהתאם, צעדים משמעותיים מופעלים לאחר הופעת מוקדי תחלואה, ולא לפני. בנוסף, חלק מפערי ההתחסנות בישראל לצד התנגדות אידאולוגית, נובע גם מחסמים מעשיים ובזה, עומס במרפאות, שעות פעילות מוגבלות, פערי שפה ותרבות, ולעיתים חוסר אמון נקודתי במערכת.

מה מומלץ להסדיר בישראל בהתאמה לניסיון העולמי?
האתגר הישראלי מחייב פתרון מאוזן, כזה שמכבד את חופש הבחירה, אך מבהיר כי כאשר החלטה אישית יוצרת סיכון ציבורי, האחריות הופכת למשותפת וזו כבר לא רק אישית. כמה מהלכים משלימים יכולים ליצור את האיזון הנדרש.

ראשית, מעבר למדיניות מניעתית לפיה יש להציג פנקס חיסונים כתנאי להשתלבות במסגרות חינוך לגיל הרך, למעט לבעלי פטור רפואי. לא פעילות כפייה, אלא הגנה על המרחב הציבורי ועל אוכלוסיות פגיעות.

שנית, אחריות רכה במקום סנקציה אוטומטית, ובהתאם, הורים הבוחרים שלא לחסן יידרשו לפגישת ייעוץ עם גורם רפואי, כדי להבטיח שההחלטה מתקבלת על בסיס מידע ולא על בסיס חשש או מידע שגוי.

שלישית, השקעה משמעותית בנגישות, ובהתאם תורחבנה שעות קבלה בטיפות חלב, תופעלנה ניידות חיסון בשכונות עם שיעורי התחסנות נמוכים, תתקיים פעילות יזומה דרך רשויות מקומיות ועבודה שיטתית עם הנהגה קהילתית.

רביעית, תופעל ותנוהל מערכת נתונים פעילה לזיהוי מוקדם של "כיסי סיכון", שתאפשר פעולה ממוקדת, ככל שניתן, לפני התפרצות.

קריאה למדיניות של חוסן
הניסיון הבינלאומי מלמד כי מדיניות אפקטיבית אינה נשענת על קמפיין הסברה בלבד, אך גם לא על אכיפה בלבד. היא נשענת על שלושה עקרונות של גבולות ברורים, שירות נגיש ואמון ציבורי.

הבחירה להתחסן היא אישית. הסיכון בהתפרצות הוא ציבורי. כאשר שיעורי ההתחסנות יורדים, המחיר אינו רק בריאותי. הוא מתבטא בעומס על מערכת הבריאות, בהשבתת מסגרות חינוך, בפגיעה בפריון העבודה ובערעור תחושת הביטחון הציבורית.

חצבת היא מבחן קטן לסוגיה גדולה יותר, העוסקת באופן בו מנהלים סיכונים בעידן של חופש בחירה. המדיניות הנכונה אינה מבטלת את החירות אך מגדירה את האחריות הנלווית לה.

והלקח מרחבי העולם ברור: חוסן בריאותי אינו מתחיל בהתפרצות. הוא מתחיל בהחלטות מוקדמות, מאוזנות ואמיצות.