דעות
הילדים השקופים של ישראל: לוקחים אחריות על חרמות במערכת החינוך
הצעת החוק שיזמתי נולדה מתוך קריאות מצוקה של ילדים, בני נוער והורים – והיא מבקשת לייצר לראשונה מנגנון מחייב להתמודדות עם חרמות בבתי הספר
חרם הוא לא מילה, הוא מציאות. והשבוע בשעה טובה, התחילה הכנסת לקחת אחריות. אתמול (יום רביעי), עברה במליאה בקריאה טרומית פה אחד הצעת החוק שלי למניעת חרמות במערכת החינוך. מי שמביט על לוח ההצבעה רואה אולי עוד מהלך פרלמנטרי, אני רואה פנים – ילדים וילדות, נערים ונערות שחוזרים הביתה עם הראש למטה, שמאבדים את הקול, את הביטחון, את האמון בעולם המבוגרים שאמור להגן עליהם.
בחודשים האחרונים לשכתי מוצפת בפניות. אלה לא "פניות ציבור", אלה קריאות הצלה. הורים מספרים על ילדים שמסרבים לקום בבוקר, על ילדות שנועלות את עצמן בחדר, על נערים שמעמידים פנים שהם חולים רק כדי לא ללכת לבית הספר. תלמידים שכותבים לי בהודעות פרטיות, לעיתים באנונימיות גמורה, ומבקשים דבר אחד: שמישהו יראה אותם.
חרם חברתי הוא אלימות. זו לא אלימות של אגרוף, אלא של שחיקה. אלימות של שתיקה, של ביטול, של בדידות מתמשכת. חרם פיזי וחרם דיגיטלי, לא נגמר גם כשהצלצול האחרון נשמע. ילדים לומדים מהר מאוד מה זה להיות שקוף, מה זה להרגיש מיותר. שנים שמאותתות להם שאין להם מקום.
המפגש שלי עם אורן להב, היה אחד מהרגעים ששינו את נקודת המבט המקצועית שלי. אנשים מכירים אותו מהמסכים, אני פגשתי אותו בוועדות הכנסת, בחדרים שבהם אין פילטרים. הוא ישב שם לא כדי לצלם סרטון, אלא כדי להשמיע קול של ילדים ובני נוער. הוא הביא את המציאות כמו שהיא: מציאות שבה חרם לא מסתיים בשער בית הספר, אלא מתפשט לקבוצות הוואטסאפ, לטיקטוק ולרשתות החברתיות.
בשיחות הרבות בינינו הוא היה לא רק עד אלא שותף. הוא סימן את המקומות שהמערכת מפספסת, הצביע על הפערים, על הכשלים, על היעדר הסמכות הברורה ועל העובדה שכשהתגובה מגיעה מאוחר מדי – לפעמים כבר שאין איך לתקן.
במליאה דיברתי אתמול על נערה בת 17 וחצי שעברה ארבע וחצי שנים של חרם בבית הספר היסודי ועוד שנה בחטיבה. שנים ארוכות של התעלמות, של השפלות, של דחייה. אותה נערה חשבה שהיא "תסתדר לבד" – היא כמעט שילמה על זה בחייה. היום היא כאן לא בזכות מערכת שפעלה בזמן, אלא למרות שהמערכת לא פעלה.
הנערה הזו היא לא יוצאת דופן, היא תמרור אזהרה. היא מראה שמוצבת בפני החברה הישראלית כולה. הצעת החוק שאושרה היא צעד ראשון ומשמעותי ביצירת מסגרת מחייבת למערכת החינוך. ההצעה שלי כוללת:
חשוב לי להבהיר: החוק הזה לא נולד במסדרונות הכנסת – הוא נולד מבטן המציאות: משיחות עם הורים שמדברים בחצי קול, מילדים שמדברים בלחש, ממקרים שהגיעו מאוחר מדי. מתוך הבנה שאין פתרון נקודתי ויש צורך בוער בתיקון מערכתי.
- תקנון ברור בכל בית ספר, המגדיר מהו חרם ואיך מטפלים בו.
- הקמת צוות ייעודי הכולל אנשי מקצוע, מורים ונציגי תלמידים.
- הכשרה מחייבת למנהלים ולצוותים חינוכיים, כולל התמודדות עם חרם דיגיטלי.
- מתן סיוע פסיכולוגי ללא עלות לילדים שנפגעו.
- פיקוח, מדידה ודיווח שנתי לכנסת, כי מה שלא נמדד – לא מטופל.
חשוב לי להבהיר: החוק הזה לא נולד במסדרונות הכנסת – הוא נולד מבטן המציאות: משיחות עם הורים שמדברים בחצי קול, מילדים שמדברים בלחש, ממקרים שהגיעו מאוחר מדי. מתוך הבנה שאין פתרון נקודתי ויש צורך בוער בתיקון מערכתי.
זה לא חוק של ימין או של שמאל, זה לא חוק של אופוזיציה או קואליציה. ילד או ילדה שמוחרמים לא יודעים מה זה "הצבעה טרומית". בני נוער שמרגישים שקופים לא בודקים מי יזם את החוק ומי התנגד לו – הם רוצים רק שמישהו יהיה שם בשבילם.
הקריאה הטרומית היא רק תחילת הדרך, אבל היא מסמנת כיוון ברור: בישראל של 2025, ילדים ובני נוער לא נשארים עוד לבד. המאבק בחרם הוא מבחן מוסרי של החברה הישראלית. השבוע, במליאת הכנסת, עשינו צעד חשוב בדרך למענה הנכון.
עוד ב-
*הכותבת, דבי ביטון, היא חברת כנסת מטעם יש עתיד.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(0):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
