ועידת COP30 שנערכה בשבוע שעבר בבלם שבברזיל, ממש בלב האמזונס, נפתחה בתחושה שמגיע הרגע שבו הקהילה הבינלאומית תכיר באמת הפשוטה לפיה שינויי האקלים אינם משבר סביבתי בלבד – אלא משבר כלכלי, חברתי ותשתיתי שנוגע לכל אדם, לכל משק ולכל עסק. אך כשהמסכים כבו והמשלחות המריאו, התברר שהמציאות מורכבת יותר. הכנס הציג אמנם התקדמות חשובה בכמה תחומים – בעיקר בכל הנוגע להסתגלות, צדק אקלימי ומסגרות מימון – אך כשל להשיג את ההכרעה החשובה והנדרשת של יציאה מסודרת ומוגדרת מדלקים פוסיליים.

הפער שבין המדע לפוליטיקה בלט במיוחד. מדענים מציגים תחזיות חדות לפיהן קיימת עלייה בתדירות אירועי קיצון, פגיעה בשרשרת אספקה, אובדן פריון עבודה, עלויות בריאות וחוסר יציבות פיננסית הנובע מאי-ודאות אקלימית. מנגד, היכולת לייצר הסכמה פוליטית על הפסקת השימוש בדלקים פוסיליים פשוט לא הבשילה. 88 מדינות ביקשו לכלול ב"החלטת בלם" מפת דרכים ליציאה מדלקים פוסיליים, אך הקריאה הזו לא נכנסה לנוסח הסופי. מדובר באכזבה גדולה המהווה את מרכז הכישלון של COP30.

עם זאת, הוועידה הציגה הישגים אמיתיים. הראשון שבהם הוא המעבר מהצהרות לפעילות יישומית ולמפת דרכים של הסתגלות. לראשונה נקבע יעד שיטתי להגדלת מימון ההסתגלות למדינות מתפתחות, פי שלושה עד 2035 וכן הושק מנגנון פוליטי חדש, ה-Mutirao (מושג שמגיע מפורטוגזית ושגור מאוד בברזיל – גם בשפה היומיומית וגם במשמעות פוליטית-חברתית – שמשמעותו משלבת עבודה משותפת, התארגנות קהילתית ומאמץ מרוכז לטובת מטרה משותפת), שנועד לשמור את הנושא על שולחן הדיונים בשנתיים הקרובות. זהו שינוי משמעותי עבור מדינות שבהן שינויי האקלים כבר פוגעים ישירות בחיים, בכלכלה ובתשתיות.

במקביל אושרו 59 מדדי הסתגלות גלובליים שנועדו למדוד התקדמות – אלא שבפועל, מסגרת המדידה אינה יציבה דיה כדי להניע תכנון לאומי ארוך טווח, ובהחלט זהו נושא בוער שיש לקדמו על מנת להעלות את ההסתברות להצלחה.

תחום נוסף שבו נרשמה תנועה חיובית הוא "מעבר צודק". CP30 כלל לראשונה מנגנון בינלאומי מובנה שנועד לסייע למדינות להעביר עובדים, קהילות ומערכות כלכליות לעולם דל-פחמן תוך שמירה על זכויות חברתיות, מגדריות ותרבותיות. המהלך כאן חשוב גם מהבחינה הכלכלית: מעבר אנרגטי שלא משלב תעסוקה, כישורים, ניידות עובדים ופערים אזוריים, פשוט לא יעבוד. זה נכון באירופה, זה נכון באפריקה וזה נכון גם אצלנו בישראל.

בסוגיית המימון, הציגה הוועידה יעד שאפתני: להביא להגדלת המימון ל-1.3 טריליון דולר בשנה עד 2035 לטובת פעולות אקלים במדינות מתפתחות. למרות שהיעד הזה התקבל בתמיכה רחבה, הוא עדיין מלווה בערפל כבד הכולל בין היתר את הסוגיות של מי ישלם וכיצד, ומה יהיה חלקה של כל מדינה? זו שאלה כלכלית מהותית, כי ללא מימון אין כל סיכוי ליישום. וכשאין יישום, העלות העתידית צפויה לזנק בדרך של יותר אסונות, יותר שיבושים בשרשראות אספקה, יותר השקעות תשתית מאוחרות ויקרות ויותר פגיעה בצמיחה.

ההיבט הכלכלי החשוב ביותר שנדון במסגרת ה-COP30, הוא דווקא זה שלא זכה לכותרות  – הפער שבין עלות אי-הפעולה לעלות הפעולה. מחקרים שהוצגו הצביעו על כך שכל דולר שמושקע בהסתגלות חוסך בין 4 ל-7 דולר של נזק עתידי. במילים אחרות: הכלכלה הבינלאומית כבר אינה "שוקלת" אם לפעול, היא שוקלת עד כמה היא יכולה להרשות לעצמה לא לפעול.

ומה המשמעויות לישראל? ובכן, ישראל נמצאת בצומת קריטית. מחד, היא מדינה עם יכולות גבוהות של טכנולוגיות מים, חוסן עירוני, חדשנות, אנרגיה, יכולת תכנון אסטרטגית ומערכת פיננסית מתקדמת. מאידך, היא מדינה פגיעה מאוד הסובלת מחום קיצון, מגבלות מים, ריכוז אוכלוסייה גבוה, ומערכת תשתיות שמושפעת מכל אירוע אקלימי. מה ש-COP30 אומר לנו באופן ברור: אין לישראל את המותרות להמתין.

ישראל צריכה ותכנית הסתגלות לאומית ממומשת, לא מדוברת; מדיניות פוסילית בהירה; מסגרת למדידת התקדמות; ושילוב צדק חברתי ומדיניות תעסוקה כחלק אינטגרלי ממדיניות האקלים. כלכלה שלא מתאימה עצמה למציאות אקלימית חדשה, תשלם את המחיר. בין היתר יתבטא המחיר בירידת פריון, שיבושי תשתית, פגיעה בבריאות הציבור ועלייה חדה בעלויות הביטוח והאשראי.

מה שבטוח, ועידת COP30 לא פתרה את המשבר, אך הציבה סימני כיוון. הכנס הראה שהעולם מתקדם, אך עדיין לא מספיק מהר. הוא חידד את מה שכבר ברור שנים: העתיד לא ייראה כמו העבר.  לכן מי שרואה רחוק, נכון שיפעל עכשיו. לא מתוך פחד – אלא מתוך הבנה ואחריות. ויפה שעה אחת קודם.

עוד ב-

כשאמון הופך לתוצר – מדד המרקם האנושי של ישראל

לכתבה המלאה

*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום  יו"ר הוועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן.