דעות
מי שנלחם על הבית ראוי שהבית יילחם עליו בחזרה
הם חזרו מהמלחמה עם פצעים שאי אפשר לראות, ולנו אסור להפנות להם גב – להפסיק לטאטא ולהתחיל לרפא – כי מדינה ראויה לאזרחיה נבחנת לא רק בשדה הקרב, אלא בעיקר ביום שאחריו
מאז אותו בוקר שחור של ה-7 באוקטובר 2023, אני פוגש לוחמים, מילואימניקים וניצולי פסטיבל "הנובה". הם נראים אולי שלמים כלפי חוץ, אבל בתוך תוכם נושאים קרב אחר, פנימי, שלא נגמר ועלול שלא להיגמר לעולם. הם נלחמו למען המדינה, עכשיו, הגיע תורנו להילחם עליהם. המסר הוא פשו וברור: מי שנלחם על הבית, ראוי שהבית יילחם עליו חזרה. המשפט הזה מזקק אמת הפשוטה וחד משמעית: מדינה ראויה לאזרחיה נבחנת לא רק בשדה הקרב, אלא בעיקר ביום שאחריו.
מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל דווח על יותר משישה עשר אלף פצועים, לצד מאות אלפים המתמודדים עם פוסט טראומה ועם הלם קרב. מאחורי כל מספר יש אדם ויש משפחה, יש לילות בלי שינה ורעש שאינו נפסק גם אחרי שהמדים מקופלים וחוזרים לארון. הנתונים קרים אבל האנשים בוערים. האדמה שלהם רועדת והלב שלנו חייב להיות יציב בשבילם.
והמערכות? הן לא עומדות בעומס. בעתיד המספר עוד עלול להאמיר, והמערכות במצבן הנוכחי יקרסו. הביורוקרטיה, האדישות, חוסר היכולת לראות את האדם שמאחורי המספר, כל אלה גורמים להם להרגיש לבד. מאחורי כל המספרים יש ילד ששומע את הצעקות מתוך חלום של אבא, יש אמא שמחכה בלילה ליד הדלת כי הבן לא מצליח לישון. ועדיין, המערכות לא מצליחות לייצר מענה, לספק את המעטפת הראויה. המדינה ששלחה אותם לקרב לא יודעת איך להחזיר אותם הביתה. הרגולציה חונקת, הטיפול איטי, ההקשבה חסרה.
יש לוחמים שמגייסים כסף בהד סטארט כדי לממן טיפול נפשי, זו לא יוזמה אזרחית, כי אם בושה לאומית. קשה לעכל את המראה של לוחמים וניצולים שנאלצים לגייס כספים באמצעות מימון המונים כדי לממן טיפול. הפרויקטים לתרומות הם זעקת השכמה ברורה לממשלה, ללא אזרחים טובים שתודה לאל נמצאים במדינה הזו, דור שלם ישקע.
כשאנו מדברים על פוסט טראומה בעקבות מלחמת חרבות ברזל, אסור לנו להשאיר מאחור גם את מיש ששרדו את מסיבת ה"נובה". הם לא חיפשו מלחמה, הם רק רצו לחיות. קהילה של צעירים שיצאו לרקוד וחזרו לעולם שהתפרק. הם לא מבקשים רחמים, הם מבקשים הכרה. הם צריכים מדינה שלא תסתכל עליהם כעל שורה בסטטיסטיקה, אלא כעל לב פועם של דור שלם.
עד שנת 2030, על פי ההערכות, יהיו בישראל כמאה אלף נכי צה"ל, כמחצית מתוכם יתמודדו עם פגיעות נפשיות. זהו לא עוד נתון, אלא אות אזהרה. אם לא נבין ונפעל עכשיו, נאבד משהו עמוק מהנפש הישראלית. ממשלה שבוחרת לראות, לשמוע ולהבין כבר הייתה עושה צעד ראשון בדרך לשיקום, לא רק במימון ובטיפולים, אלא בתודעה.
אנחנו חייבים לשנות גישה: להפסיק לפחד מהמילה טראומה ולהתחיל לדבר עליה. להפסיק לטאטא ולהתחיל לרפא. זהו העתיד של החברה שלנו, של הלכידות שלנו, של הדור הבא. לא מאוחר לפעול אחרת: ראשית, הכרה מלאה ומהירה בפגיעות נפשיות ללא ועדות מרתיעות; שנית, נגישות טיפולית בכל יישוב בלי תורים אינסופיים; בנוסף, ליווי למשפחות כי הטראומה משפיעה על המעגל הקרוב ביותר; ולבסוף, מחויבות גם באמצעות תרבות ציבורית שמכירה בכאב, מציפה אותו בפומבי ומדברת עליו בלי בושה.
מדינה כאמור נבחנת לא רק בשדה הקרב אלא ביום שאחריו, ומי שנלחם על הבית ראוי שהבית יילחם עליו בחזרה. זו לא סיסמה, זה חוזה אזרחי. הבחירה שלנו צריכה להיות קלה: לראות, לשמוע ולפעול. אם נדע לעשות זאת נהיה ראויים לאלה שהגנו עלינו, אם לא נעשה זאת, נאבד משהו מזהותנו. אני מזמין את כולכם להצטרף אליי עד לשינוי הראוי.
עוד ב-
*הכותב, ח”כ רון כץ, הוא חבר כנס מטעם יש עתיד וחבר ועדת חוץ וביטחון.
הכתבות החמות
.jpeg "מתי כספי בוכה, צילום: אלון לוין")
תגובות לכתבה(3):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
3.בא להקיא תופס טרמפ (ל"ת)AI הוא לא כתב בעצמו 11/2025/05הגב לתגובה זו0 0סגור
-
2.ואועצית 11/2025/02הגב לתגובה זו0 0חזק!!סגור
-
1.עוד אנונימי שמחפש פרסום על גב הלוחמים. בושה. (ל"ת)מה אתה עשית? 11/2025/02הגב לתגובה זו0 0סגור
