הפלישה הרוסית הברוטלית לאוקראינה, שהחלה בפברואר השנה, נמשכת במלוא עוזה, גם אם בתקשורת כבר מדווחים עליה הרבה פחות. האוקראינים עדיין נכבשים ונכתשים, חסרי סיכוי מול הדוב הרוסי, ואין עזרה ממשית שתבוא. הדיווחים מאזורי הקרב תמיד סותרים, אך ידוע שבדרום המדינה מופגזת העיר החשובה אודסה, השער לים ולעולם, והחיטה תקועה בנמל. בצפון מופצצים פרברי הבירה קייב, אבל זה ממש לא חדש. ובערפל הקרב של מזרח אוקראינה הרוסים ממשיכים לשטח ביעילות אכזרית את כל כיסי ההתנגדות: כיבוש מחוז לוהנסק הושלם בתחילת החודש, וכעת קרוב ליפול המחוז הסמוך דונייצק. בכך למעשה יושלם הכיבוש הרוסי את חבל דונבאס, מעוז הבדלנים הפרו-רוסים במזרח המדינה המותקפת. ממשלת אוקראינה התריעה שיותר מ-50,000 ילדים עדיין נמצאים באזורי הלחימה, והוציאה הודעה דחופה על חובת פינוי האזרחים מאזורים אלה.

עם זאת, לא נראה כי הנשיא הצעיר והנמרץ וולודימיר זלנסקי ממהר להיכנע או אף לגשש לעבר פתרון ממשי למצב. האם אין המנהיג, שהפך מאז הפלישה לדמות כמעט קדושה במערב, חס על בני עמו? דרישותיו הקשיחות להחזרת כל השטחים שרוסיה כבשה ו/או סיפחה במלחמה אינן ריאליות, אין כוח בעולם כיום שיכול גם לו רצה לממש אותן ולכפות על רוסיה לסגת אחור; רבים סבורים שבגישתו הבלתי מתפשרת זלנסקי דן את ארצו להרס מוחלט ואת עמו לסבל נמשך ומיותר, דם והרג בלי תועלת ותוחלת או אור בקצה. 

ועכשיו זלנסקי ואשתו, הגברת הראשונה אולנה זלנסקה, מושכים אש מסוג אחר מאז שצולמו מוקדם יותר השבוע למוסף הדיגיטלי של מגזין "ווג" היוקרתי וכיכבו בו. ולא סתם צילומים אלה היו: הזלנסקים הפקידו עצמם לעדשה של אנני לייבוביץ, מהצלמות האיקוניות בכל העולם בכל הזמנים. טכניקת הצילום המושלמת של לייבוביץ תשתלב בהמשך בסנסציה; בשער המגזין הופיעה אשת המנהיג, מצולמת כשהיא יושבת על מדרגות מבנה הנשיאות שהפך לבונקר, במכנסיים שחורים וחולצה לבנה, כשבכותרת נכתב: "פנים של אומץ" או "פני האומץ" (Portrait of Bravery). בין העמודים מאחוריה תחובים באלגנטיות מקרית כמה שקי חול שנראים דנדשים. הכתבה עצמה היא אייטם עצום ומושקע בטירוף עם ראיון באורך אלפי מילים; הטקסט מלווה בשלל תמונות ענק של הגיבורה הלאומית, ניצבת בין הריסות המלחמה או בחברת חיילים ממגיני קייב, לבדה או לצד בעלה יד-ביד. במסגרת היח"צ ל"גיליון המלחמה", "ווג" גם פרסמו סרטון אינסטגרם מתקתק ורומנטי של הזוג זלנסקי המצטלם, כשבסרט משולבים מראות ההרס והמלחמה. קטע וידאו זה גם הוא ישמש בהמשך את מבקריו של זלנסקי במערב כנגדו (סביר להניח שגם בתוך אוקראינה רבים לא מתים על זה, אך לזה קשה כרגע לקבל אינדיקציות).
 

View this post on Instagram

A post shared by Vogue (@voguemagazine)

הגיליון הדביק הקודר-לכאורה החל לעורר רעש ולמשוך לעג וביקורת, ברשתות החברתיות תחילה. ההתרפסות של תקשורת הכלום באמריקה והניגוד הזועק בין התמונות הנוצצות למצב האזרחים בשטח במדינה של הזוג ה"מלכותי", העלו שלל השוואות רשת היסטוריות מהקיסר נירון בואכה מארי אנטואנט, רק שכאן במקום "אם אין לחם יאכלו עוגות", זה יותר כמו "אם אין מקלט מהפצצות רוסיות יגלשו ב'ווג' ויראו את הנשיא ואשתו מפלרטטים בעודה מדגמנת בגדי מעצבים" (כל המעצבים אוקראינים, כמו שהודגש ביח"צ). הנשיא עצמו הקפיד להישאר צנוע וקרבי, ובתמונותיו נראה לובש כמו תמיד את החולצה הצבאית הירוקה והמפורסמת שאליה כבר הרגיל את העולם. אבל כל הפסטיבל הזה בהחלט בולט בניגודו לתדמית ה"לוחם בשוחות לצד בני עמו" שזלנסקי ניסה פעם לשדר.

ביום שאחרי פרסום המגזין באמצע השבוע, החלו גם פוליטיקאים ועיתונאים מערביים מהכיוון השמרני לתקוף את צילומי השער בביקורות קשות. מגיש החדשות הנצפה והמשפיע אי פעם באמריקה, טאקר קרלסון (Tucker Carlson) מ"פוקס", לעג לנשיא הדוגמן ובין השאר הראה סרטונים סכריניים מצילומי ווג, וכן פגישה מצולמת של זלנסקי עם הסלבריטאי המעריץ המתרפס התורן (הקומיקאי בן סטילר במקרה זה). קרלסון תהה ושאל את צופיו האמריקנים "למה אנחנו צריכים בעצם לממן את זה?" בהתייחסו לתקציב הסיוע המטורף שמקצה ממשל ביידן למלחמה חסרת הסיכוי הזו שבה נכתשת אוקראינה בצדו השני של העולם, בעוד בבית פנימה ארה"ב עצמה מסובכת בשלל בעיות, וכמו שאר המערב שוקעת למיתון מדכא על חשבון האזרחים. "הוא לוקח את כספנו אך מתעב אותנו", אמר קרלסון על זלנסקי, והשמיע שיחה שבה מבטל נשיא אוקראינה את חשיבות המיתון שנוצר באמריקה, ולמעשה טוען שמבחינתו לארה"ב יש אינטרס דחוף יותר לממן בנדיבות את משטרו הוא בלי מגבלת זמן, על פני להתחיל לדאוג לרווחת העם האמריקני.

קרלסון ואחרים טוענים מזה זמן כי זלנסקי הוא למעשה דיקטטור מושחת שמדכא באלימות את האופוזיציה בארצו, כבר לפני המלחמה וכעת ביתר שאת. בימים אלה ממש דווח כי זלנסקי שלל את אזרחותם האוקראינית של שלושה יהודים מעשירי המדינה - איגור קולומויסקי, הנדי קורבן ואיש האופוזיציה הטייקון ואדים רבינוביץ'. תואנת מעשה השלילה היא החזקת שלושתם במקביל גם באזרחות זרה (כולל ישראלית). אזרחות כפולה אסורה באוקראינה, אך עד כה הרשויות כנראה העלימו עין. השלושה היו מעורבים במימון פרויקטים יהודיים, במיוחד באזור דנייפרו. המהלך לא היה צפוי כי השלושה דווקא ידועים בהזדהות פטריוטית אוקראינית בולטת, ולא אמורים להיות חשודים בשיתוף פעולה עם רוסיה או גורם חיצוני אחר, והנה לפתע הם הוכרזו לא רצויים במולדתם. לא ברור אם המקרה קשור למוצאם. ידוע שלזלנסקי עצמו שורשים יהודיים, והוא דאג לנגן על הקלף הזה, אם כי לא נראה שיהדותו החלקית לכאורה של זלנסקי מהווה משתנה ממשי במשוואה כלשהי במצב לכאן או לשם. גם לא נראה שארון הספרים היהודי או הדיוק בניואנסים היסטוריים הם נר לרגליו; כזכור, נשיא אוקראינה הצליח לקומם הרבה ישראלים ויהודים מימין ואפילו משמאל בדברים המוזרים שאמר כשדיבר בזום בפני הכנסת. הוא טען אז בין השאר שהביטוי 'הפיתרון הסופי' שייך כיום גם לאוקראינים, והיה מלא טענות ותוכחה לישראל: "יכולתם לספק לנו נשק... מה זה, אדישות? חישובים?". הוא גם הביע אז פליאה מזה שאנו, המעצמה הישראלית, לא הטלנו  למענו ולמען עמו סנקציות על רוסיה הזניחה (שהרי באמת היהודים חבים חוב היסטורי כביר לעם האוקראיני).
 
חברת הקונגרס הרפובליקנית הצעירה מקולורדו, לורן בוברט, טראמפיסטית הנתפסת קיצונית בערוצי המיינסטרים ומייצרת לא מעט רעש, צייצה: "האנשים האלה חושבים שאנחנו רק חבורה של פראיירים... בזמן שאנחנו שולחים לאוקראינה סיוע של 60 מיליארד דולר, זלנסקי עושה צילומים עבור מגזין ווג". נושא אוקראינה משתלב בטבעיות במלחמת התרבות המקצינה בין ימין ושמאל באמריקה. אלה רוצים להפחית בתמיכה באוקראינה ולו כי למלחמה אין תוחלת ומבית יש מיתון, ואלה בעד מלחמת שמד בפוטין עד החייל האוקראיני האחרון ועד הדולר האמריקני האחרון. אבל הדימוי כידוע הוא שקובע, ולב הדיון הוא על הצילומים משמעותם (ולא, נניח, על מחיר המלחמה). בתקשורת הליברלית מגינים על זלנסקי: "קשה לדמיין סיבה מטופשת יותר להפסיק את התמיכה באוקראינה מאשר העובדה שהמנהיג הנואש של האומה, וולודימיר זלנסקי, צולם על ידי אנני ליבוביץ לווג", נכתב בוושינגטון פוסט, שפעם היה עיתון מכובד. אבל נראה שגם בכלי התקשורת הממסדיים יש סנוניות של סדקים בתדמית הנשיא הקדוש שמתגלה כיחצ"ן. לכל בר דעת ברור שתמיכה עיוורת בצד אחד כלשהו במלחמה שכזו היא ילדותית ומסוכנת. אמרתם גישה מסוכנת, אמרתם ממשל ביידן, שמימון המלחמה באוקראינה במיליארדים באופן מתמיד הפך עבורו לדגל קדוש כמעט כמו הרס הספורט הנשי תוך קידום ספורטאיות טרנסג'נדריות, למרות שכל זה ממש לא מעניין את הבוחר האמריקני. מי שמתנגד לקו הזה בתקשורת וברשתות מוכרז משת"פ של פוטין ונרדף. אידאולוגים וציניקים מהממשל והתקשורת נדרשים לאפולוגטיקה מפותלת כדי להצדיק תמיכה עיוורת בסרבן שלום, וגם שליחיהם אצלנו כאן. רק לפני כחודשיים ב"הארץ" היתה כותרת לפיה "בצל האשמות רוסיה בנאציזם, אוקראינה מתמרנת בין ניכוס הלאומנות למגננה". הניסוח מצלצל מוכר מסכסוכים פוליטיים אחרים.

בחזרה לאולנה זלנסקה: לא לראשונה זוכה הגברת הראשונה לכסות שער מגזין יוקרתי במערב. מוקדם יותר החודש הקדיש לה ה-TIME עמוד ראשון עם צילום שחור-לבן מרשים, מושקע ומודע לעצמו כמו בהפקה של ביונסה או היידי קלום, רק בגרסת מנהלים דרמטית לכאורה. הכותרת היתה "המלחמה הפרטית שלה" (Her Private War). לואי ה-14 פוגש את אוויטה. אבל אולי זו לא אשמתה שאלה הכותרות והדימויים שמדביקים לה עיתוני המערב בעוד ארצה נאנקת במזרח. גם היא בעצם כלי במשחק שאותו היא עצמה משחקת. מבחינתה היא בטח באמת מנסה לרתום את העולם להצלת מולדתה מכליה ופשוט ממנפת את הטכנולוגיה הדיגיטלית ואת תקשורת המיינסטרים העלובה משרתת הממשל. אולי זו הדרך להילחם מלחמות בימינו הטרופים. המלחמה המאוד אמיתית נחווית במערב דרך גיבוב דימויים שטחי פוסט-מילניאלי ומשודר לעולם בסטרימינג היישר לנייד עם הרבה יחסי ציבור. לא נראה שכל זה מרשים במיוחד את חייליו של פוטין. האם באמת היה צורך, שואלים רבים, שהגברת הראשונה של מדינה במצב מלחמה שמתיה אלפים רבים תקדיש רוב זמנה לכוכבנות בעולם האופנה והלייף סטייל? כתשובה, נמסרה ממנגנון התדמית האוקראיני הטענה ש"הם צריכים את הפרסום כדי להילחם ברוסיה".

אלה גם לא הצילומים הראשונים שלה למגזין "ווג" עצמו. זלנסקה, תסריטאית קומית במקצועה, העדיפה לדבריה בעבר להישאר מאחורי הקלעים מבחינה ציבורית, עד שבעלה שהיה קומיקאי ותסריטאי הפך ב-2019 לנשיא והיא לגברת ראשונה. באותה היא קיבלה "בחוסר רצון" את הצילומים הראשונים שלה ב"ווג". בראיון החדש נשאלת זלנסקה בין השאר על הצד האישי יותר בחייה של הגברת הראשונה של מדינה במצב מלחמה. היא סיפרה בין השאר (בתרגום חופשי) על ה"חודשים הנוראיים ביותר בחיי ובחיי כל האוקראינים... למען האמת, אני לא חושבת שאנחנו קולטים ומתמודדים עדיין מבחינה רגשית עם הטראומה". היא סיפרה כי דבר לא הכין אותה לרגע של של הפלישה. "חיינו באושר את חיינו, ומעולם לא חשבנו שזה יכול לקרות... היינו המומים". בראיון ל-TIME החודש אמרה: "הדיבורים על מלחמה היו בכל מקום, פשוט תלויים באוויר". היא סיפרה שם שבגלל שנשארו באוקראינה משפחתה חיה במנוסה, ובמשך חודשים התחבאו בבונקרים מתחלפים מפחד ההפצצות הרוסיות: "אתה רק מקווה שאתה בטוח איפה שאתה נמצא עכשיו". זלנסקה סיפרה לווג כי אחרי שהתגלו הזוועות בעיירה בוצ'ה בפרברי קייב, "הבנו שהמלחמה הזו נועדה להשמיד את כולנו. זו מלחמת השמדה... אבל יש לנו תקווה". בעניין הזה היא בהחלט מדייקת, מדובר באמת במלחמת השמדה. ממש בימים אלה יש רעש תקשורתי ודיפלומטי סביב הוצאה המונית להורג לכאורה של שבויי מלחמה אוקראינים בידי הרוסים. זה קרה השבוע כשבית כלא  בדונייצק הכבושה שאכלס אסירי מלחמה אוקראינים הופצץ ויותר מ-50 שבויים אוקראינים נהרגו: שתי המדינות הלוחמות מאשימות זו את זו בהפגזה הקטלנית. גם בנושא זה עוסקים לאחרונה הזלנסקים רבות ומבקשים תמיכה מכל מיני גופים בינלאומיים חסרי שיניים. במסגרת המלחמה הדיפלומטית, הממשלה האוקראינית דורשת חקירה מטעם גופים בין-לאומיים בעניין השבויים ההרוגים, והשבוע גם הודיעה קייב על השעיית ההסכם שגובש לייצוא חיטה מנמלי אוקראינה דרך הים השחור, אם יימשכו המתקפות הרוסיות. המצב, בתמצית, לא מזהיר.
 

View this post on Instagram

A post shared by Vogue (@voguemagazine)

הניסיון לגרוף יחסי ציבור אפקטיביים נפגם חלקית דווקא בשל איכותן של התמונות המושקעות, שהן יפות צילומית, אבל כאמור כה נוצצות וסטריליות, במין דימוי זוגי ו-ווגי מושלם ופלסטיקי מדי. הפער ביחס לאימי המלחמה זועק. אין לטעות בטכניקה של אנני לייבוביץ בצילום השער על מדרגות השיש בבית הנשיאותי. זלנסקה יושבת שפופה, ולפחות בצילום הזה היא בתלבושת חסרת ייחוד ועם נעליים שטוחות. כבר הזכרנו את שקי החול שנערמו באופן לא ממש אותנטי בין עמודי המבנה המרשים. אבל רוב האנשים כנראה חשים שהדימוי הזה בדמות שקי חול כאביזר צילומי לא ממש מסתדר עם הקפדה שכזו על איפור, שיער מושלם ומותגי מעצבים.

עוד ב-

שגרירות אוקראינה: לא תתאפשר כניסת חסידים לאומן השנה

לכתבה המלאה

מניין ההרוגים הרשמי הכולל במלחמת רוסיה-אוקראינה עולה ומתקרב ל-15 אלף, מהם כ-3,400 אזרחים לפחות, בנוסף יש כ-10,000 נעדרים, והעקורים עברו מזמן את המיליון. וזו רק ההערכה הרשמית - במציאות המספרים גדולים יותר. חיילים אוקראינים למשל - ולמעשה כל הגברים במדינה הם כאלה - נהרגו בעשרות רבות של אלפים. זה נורא. בסוריה לשם השוואה המלחמה נמשכת 11 שנים, סך ההרוגים גם אם לא רשמית כנראה חצה את המיליון, ובשנות שיא הלחימה היו מקרים של אלפי הרוגים רבים במסגרת יום אחד בלבד.