במהלך החודשים הסוערים של 2023, כשמאות אלפים יצאו לרחובות והכנסת רעשה סביב הרפורמה המשפטית, הישראלים חיפשו תשובות על המרקע. אלא שכחוקר תקשורת, כשניגשתי לנתח את מהדורות החדשות המרכזיות באותה תקופה לקראת פרסום מאמרי בכתב העת האקדמי Israel Affairs, התמונה שהתגלתה הייתה מטרידה הרבה יותר מסתם "הטיה פוליטית".

ליתר דיוק, הממצאים מצביעים על כך שהתקשורת הישראלית הפסיקה לשמש כמראה למציאות, והפכה לשחקן פעיל בבניית שתי מציאויות נפרדות, זרות ועוינות לחלוטין זו לזו.

המחקר, בו ניתחתי באופן איכותני את שידורי הפריים-טיים ברגעי השיא של המשבר (כמו ליל פיטורי גלנט וימי השיבוש), חושף מנגנון פסיכולוגי-תקשורתי של "מסגור-על" (Master Frame). כל ערוץ בנה לצופיו אופרת סבון לאומית קוהרנטית לחלוטין, שבה חלוקת התפקידים בין "הטובים" ל"רעים" הייתה ברורה, אך הפוכה לחלוטין.

בערוץ 12, המייצג במחקר את המיינסטרים התקשורתי, הנרטיב השולט היה "דמוקרטיה בסכנה". השפה החזותית הייתה אפית: צילומי רחפן רחבים שהציגו "ים של דגלים", וראיונות עם "מלח הארץ" - הטייסים והרופאים המודאגים. הפרשנות המשפטית, למשל בסיקור צווי בג"ץ, ניתנה תחת הילה של מקצועיות אובייקטיבית, כאשר היועמ"שית והשופטים מוסגרו כ"שומרי סף" המגנים על המבצר.

לעומת זאת, מי שזיפזפ לערוץ 14 נחת ביקום מקביל שבו הנרטיב היה "השבת רצון העם". כאן, הממשלה הוצגה כקורבן הירואי של "דיפ-סטייט (Deep State) "משפטי. אותם מפגינים בדיוק, שהוצגו בערוץ 12 כפטריוטים, תויגו בערוץ 14 כ"אנרכיסטים" אלימים הממומנים על ידי זרים. המצלמה בערוץ 14 ירדה מהרחפן לקלוז-אפים רועדים של עימותים עם שוטרים, במטרה לייצר תחושת כאוס ואיום.

אחת המסקנות הקריטיות במחקר היא האסימטריה בין הערוצים. זהו לא מצב של "שני צדדים לאותו מטבע". בעוד ערוץ 12 שמר ברובו על כללי המשחק העיתונאיים והקפיד (גם אם באופן שחוק) על הפרדה בין דיווח לדעתנות, ערוץ 14 אימץ מודל רדיקלי המוכר בספרות כ"תקשורת זעם" (Outrage Media) בדומה לפוקס ניוז בארה"ב. הערוץ טשטש במכוון את הגבולות בין עובדה לדעה, והשתמש בטכניקות של דה-הומניזציה ומתקפות אישיות (Ad Hominem) כדי ללכד את הבייס סביב תחושת נרדפות. משפטים כמו "פוליטביורו" ו"הפיכה של האליטות" לא היו רק רטוריקה, אלא אסטרטגיה לבניית זהות שבטית.

הסכנה הגדולה, כפי שעולה מהניתוח, היא תופעה המכונה "קיטוב רגשי". זה מושג מרכזי בפוליטיקה השוואתית ובסוציולוגיה, המתאר מצב בו המחלוקת עוברת מדעות לרגשות של עוינות ובוז כלפי המחנה היריב, וכאשר כל ערוץ מספק סיפור שלם והגיוני פנימית, היכולת להבין את הצד השני נעלמת. עבור צופה ערוץ 12, הקשר בין משפט נתניהו לחקיקה הוא עובדה; עבור צופה ערוץ 14, היותה של מערכת המשפט "דיקטטורה" היא עובדה.

אנחנו עדים לסופו של עידן העובדות המוסכמות. דמוקרטיה מתפקדת דורשת הסכמה מינימלית על בסיס עובדתי, אך בישראל של ימינו, עצם השאלה "מה קרה היום?" תלויה אך ורק בשאלה "באיזה ערוץ צפית?". ערוץ 14 משמש כ"תיבת תהודה" המלבינה תיאוריות קונספירציה מהרשתות החברתיות למסך, בעוד המיינסטרים נדחק לעמדת מגננה שמחריפה את הניתוק.

המחקר והממצאים הם תמרור אזהרה: כאשר יריב פוליטי הופך לאויב קיומי וכאשר אין שפה משותפת, החברה הישראלית מאבדת את היכולת לנהל דיאלוג. התקשורת, שאמורה לתווך את המציאות, הפכה לארכיטקטית של השבר.

עוד ב-

כתב חדשות 12 תוקף את גלית דיסטל: "אני מרחם עליה"

לכתבה המלאה

*הכותב הוא ד"ר ניסים כץ, מרצה בכיר לתקשורת במכללה האקדמית כנרת.