חשיבות ההכרעה במלחמה: "הבון טון הרופס פוגם במאמץ המלחמתי"
הדיבורים על הפסקת הלחימה נופלים כפרי בשל לידיהם של אויבנו. במזרח התיכון כבר לא רואים בישראל כישות בלתי מנוצחת, אלא כמתאגרף שמתאמץ לנצח צעירים ומוכשרים ממנו. רק הכרעה ברורה ברצועת עזה תשיב את ההרתעה ותקבע את תפיסת הביטחון שלנו
את הקמפיין המתוזמר שהחל בימים האחרונים שקורא להפסיק את הלחימה בעזה, קשה לפספס. בזה אחר זה מנמקים "הלשעברים" באולפני הטלוויזיה ובטורי הפרשנות כי יעדי המלחמה עליהם הכריזה הממשלה, אינם ברי השגה וספק אם אי פעם צה"ל יכריע את חמאס.
"נקלענו לבוץ עזתי סמיך שמזמין דשדוש", הם טוענים, ומסבירים כי מימוש עסקת שחרור החטופים חשוב מניצחון במערכה. לשיטת הגנרלים בדימוס, גם אם יושג ניצחון צבאי הרי שהוא יהיה קטן ו"עוד מאותו דבר" לעומת המחירים הגדולים שישראל משלמת בדרך.
הבון טון הרופס שהלך ונבנה בחלקים נרחבים בתקשורת הישראלית, לפיו תם עידן הניצחונות הגדולים של צה"ל, לא בלבד שפוגם במאמץ המלחמתי ובאמונה בצדקת הדרך, אלא מצמיח כנפיים עד לבונקר בביירות ועובר ברשת הקשר הפנימית של קודקודי החמאס במנהרות.
די במעבר זריז על כלי התקשרות המרכזיים במדינות ערב כדי "להתבשם" מהלך הרוח נוכח הדיבורים בתוך ישראל שנופלים כפרי בשל לידי מבקשי רעתנו. ליום הזה המתינו רבים ברשות הפלסטינית, בסוריה, בעיראק, בירדן ובמצרים, שקיוו לשמוע עיתונאים ישראליים בכירים קוראים "להפסקת הלחימה כי לא נשיג ניצחון" או "שנסתפק בחילופי שבויים כהישג מלחמתי" או ש"עזה לא תברח לשום מקום". נותר רק לדמיין את אריק שרון מתבונן באנשים הללו ונוזף בהם במלים: "תגידו, השתגעתם"?.
ישראל הבלתי מנוצחת, המאיימת, זו שתמיד הקדימה את העולם הערבי בכל תחום והקרינה עליונות במזרח התיכון בכל פרמטר, נראית כיום בציבור הערבי כמתאגרף מתבגר שמתאמץ לנצח בקרבות מול צעירים ומוכשרים ממנו, כשניסיונותיו לתת מהלומות נהדפים אל קיר הכשלון בזה אחר זה.
אם לתמצת את האווירה הכללית במדינות ערב בקשר למלחמה בעזה, אזי המשפט שישקף את תחושותיהם הוא: "ישראל נוקטת בטרור החיסולים הממוקדים כי במלחמה, בכל מלחמה, היא יוצאת כשידה על התחתונה".
אווירת ה"אוטוטו ישראל הולכת ונגמרת" מקבלת ביטוי דרך זיכרונות בימי ג'מאל עבד אל נאצר, שנאם בשנות ה-60 מדי יום על הצורך בחיסול המדינה הציונית שתקועה לערבים כעצם בגרון ובנסראללה שמתאר לרבבות אנשיו בצורה פלסטית ועם דוגמאות למכביר כיצד חזונו בדבר קורי העכביש הולך ומתממש.
מנהיגי מדינות ערב אחרים מדברים אל עמיהם במושגים של "חמאס החל ואנו נשלים" ומשכנעים את הציבור שחיסול הישות הציונית עובר דרך הטבח בעוטף עזה בדרך חזרה של היהודים לאירופה.
השכונה המזרח תיכונית עוד תאמין לנבואות האפוקליפטיות על חורבן הבית, ואם לא נתעשת ונכה את החמאס מכה ניצחת, נחזה בהתעוררות כללית של השכנים שיאמינו לכזבי מנהיגיהם כפי שהשלו אותם מאז שנת 1920.
אנשי צבא ופרשנים ישראלים נוהגים לדבר בביטחון על ריבוי הזירות שאנו מתמודדים עמן, אלא שטעות בידם וזו עדיין לא מלחמה רב-זירתית. היא תהפוך לכזו כאשר אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים יבצעו 'היפוך קנים' ויפנו את רוביהם כלפי עמיתיהם הישראלים בדומה לאירועים האלימים במנהרות הכותל.
היא תהפוך לכזו כאשר נחווה מדי יום אירועים בסגנון "שומר החומות" בלב שכונות המגורים שלנו, ונחוש זאת כאשר בגבולות המדינה ייערכו ויצעדו כוחות צבאיים מסוריה, לבנון ועיראק כדי להילחם "באויב החלש והפחדן", כפי שמנהיגיהם מטיפים להם בגרונות ניחרים.
רצועת עזה היא אבן בוחן קריטית שעליה יקום או ייפול דבר. ישראל חייבת להשיג ניצחון מוחץ ולכידה או חיסול של מנהיגי החמאס, עד האחרון שבהם, שכן כל סיטואציה בה נשיג פחות מכך תקבע את תפיסת הביטחון העתידית שלנו. הפסקת המערכה מתוך כורח תחזיר אותנו לימי "חומה ומגדל" או במקרה הגרוע לתקופת הישוב הישן ורק בזכות מלחמת חורמה בחמאס נוכל לחזור להיראות מאיימים כבעבר.
אל"מ (במיל') ד"ר משה אלעד הוא מזרחן ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי, לשעבר מושל נפות ג'נין ובית לחם במנהל האזרחי, ראש התיאום הבטחוני בשטחים ויועץ משרד הביטחון לענייני ערבים