גם אני שפשפתי את עיניי ברגע הראשון למקרא הנתונים, מוודא שהבנתי נכון: במחצית הראשונה של השנה, שיעורם של הגברים החרדים שהשתלבו במעגל העבודה עלה ל-55% - המשך למגמת גידול עקבית שנמשכת מתום מגפת הקורונה.

גם כך, נשמר הפער העצום בינם לשאר היהודים בישראל עם 87% השתתפות בתעסוקה – אלא שבסיפור הזה נחשף גם צד אופטימי, מוכרת פחות למחנה הליברלי: בזמן שנציגיהם בכנסת עמלים לקדם חוק יסוד שישווה את מעמדם המשפטי של לומדי תורה לזה של לוחמים בצה"ל, ומעתירים בתקציב הנוכחי עוד מיליארד שקלים על אברכי הישיבות, מתברר שהצעירים החרדים כבר חוללו שינוי עמוק בשטח. הם לא יוצאים בשאלה, לא משנים את אמונתם הבסיסית – אבל כן מפרנסים, יותר ויותר, את עצמם ואת בני משפחותיהם.

לתוצאה הזו, שאמנם רחוקה מלהספיק אך מבטאת בוודאי התקדמות, חברו כמה גורמים מצטברים: מהקיצוץ של נתניהו בקצבאות הילדים לפני כ-20 שנה, שהשפיע על התמריץ לעבוד במשפחות ברוכות ילדים; דרך יוקר המחיה הנוכחי, שמאלץ את הגברים החרדים להרוויח את לחמם בשוק ולא להישען רק על תמיכה מישיבות; המשך בעובדה שלמשך יותר מ-3 שנים תמימות ישראל התנהלה ללא תקציב, עקב משבר פוליטי, וממילא לא ניתנה הזדמנות להגדיל את תקציבם של מוסדות תורניים, כשחלק ניכר מהתקופה ש"ס ואגודת ישראל בילו בכלל באופוזיציה; וכלה בשינוי רמת החיים שבני הדור החרדי הבא מעוניינים בה – כשלצד הטלפונים הכשרים, הם נחשפים דרך הסמארטפון לכל מה שיש לעולם להציע: חופשות, מכשירי חשמל מתקדמים, השקעות פיננסיות ועוד.

מנגד, האמת ניתנה להיאמר, שיעור תעסוקה הוא מדד בינארי – האם אדם עובד אם לאו – וחסרה בו התייחסות למאפיין איכותני: מה היקף המשרה הממוצע בקרב הגברים החרדים, שחלקם בוודאי משלבים לימודי קודש לצד מקור פרנסה? באילו תפקידים הם משתלבים, לרוב בהיעדר השכלה גבוהה פורמלית, ומהו השכר שיכול להיגזר מהם? האם ההכנסה שנותרת בידם, בשילוב עם נקודות זיכוי רבות על ילדים, הופכת אותם כבר כעת מאוכלוסייה נתמכת לכזו שמשלמת מס למדינה? כל הנתונים האלה חסרים בשיטת הבדיקה של הלמ"ס – ובהיעדרם, ניתן לשער שהפער בין הכנסות החרדים לחילונים לא נסגר באותו הקצב של הפער באחוז האבטלה.

בכל זאת, כל עוד המגמה נמשכת, אין ספק שמדובר בחדשות טובות: גם למשפחות ששיפרו את מצבן הסוציו-אקונומי, וגם לציבור הכללי שנדרש כיום לתמוך במגזר שילך ויגדל דמוגרפית – עד ל-32% מהתושבים, כל ישראלי שלישי, בעוד כ-40 שנה בלבד.

אלא שתנועת העבודה החרדית, חיובית ככל שתהיה, אינה מתנהלת רק בכיוון אחד: בסוף 2019, שלהי כהונתה של ממשלת נתניהו-כחלון, כבר נגענו באותו הרף – 55% - ודווקא אז, למרבה האכזבה, נרשמה נסיגה מחודשת, על אף שבציבור הכללי שיעור האבטלה לא עלה. המסקנה היא שבכל הקשור לתעסוקה, החברה החרדית עדיין על פרשת דרכים – והיא מגיבה לכל תמריץ כלכלי, חיובי או שלילי: חשש לשלילת הסבסוד של מעונות היום לאברכים מחד, ותוספת תקציבית לישיבות בהסכמים הקואליציוניים מאידך.

כיוון שממשלות בישראל מתחלפות בתדירות גבוהה, וכל אחת מהן מתפקדת תחת אילוצים פוליטיים אחרים, גם המדיניות כלפי החרדים משתנה לעיתים קרובות, ובאה לידי ביטוי בתנודתיות גבוהה של "השלמת ההכנסה" מעבר ללימוד – קרי, שיעורי ההשתתפות הלא-עקביים שלהם בעבודה. לא מופרך להעריך כי עתה, כשהמפלגות וכוחן חזרו למקומן הטבעי בקואליציה, נראה בהמשך השנה דווקא ירידה בהיקף ההשתלבות.

לכל זה צריך להוסיף את שאלת השירות הצבאי, שלפי הסימנים הפוליטיים נמצאת בדרכה לנקודת רתיחה. הצורך להשיב לעתירות נגד הפטור לצעירים החרדים מחד, התלות בש"ס ו"יהדות התורה" שדורשות לחוקק את הפטור מאידך, והמחאה האזרחית המתרחבת שתובעת להפסיק את אפליית הגיוס מתלת-גיסא – כולם מתקדמים לקראת מה שנראה כמסלול התנגשות ודאי. בטח לא תופתעו שגם בעיניי, בניתוח אזרחי נקי, אין שום הצדקה לפריבילגיות כלפי מגזר אחד – והמצב שבו דווקא בניו ובנותיו אינם מתחיילים דה-פקטו, תחת מסווה של "דחיית שירות", מרתיח בצדק רבים.

הרעיון שהפליא לנסח הרב משה גפני, ולפיו "חצי מדינה תתגייס לצה"ל וחצי מדינה תלמד תורה", צריך לקומם את כל מי שערך השוויון יקר לו; אין דרך לנמק גישה כזו בפני הלוחמים הקרביים או המשפחות השכולות. מדינה יהודית ודמוקרטית, בכל הכבוד, אין פירושה מבנה של אדונים ומשרתים.

אלא שבשיח הציבורי, רובנו מחמיצים את התובנה שנשיאה משותפת בנטל אינה מתמצה במגרש הצבאי – והיא חשובה, אולי אף יותר, בזירה הכלכלית היומיומית. מציאות שבה אסור לצעירים חרדיים לצאת לעבודה או ללמוד באוניברסיטה עד גיל 24, בשם הישראבלוף שחלקם עוד לכאורה עשויים להתגייס, מותירה בכל רגע נתון רבבות צעירים שהחוק מתיר להם לעשות רק דבר אחד: להצטרף לישיבה, באופן אמיתי או פיקטיבי; לקבל ממנה גמלה על חשבון משלם המיסים; להביא כמה ילדים לעולם לפני שרכשו השכלה או מקצוע; ורק להעמיק את התבדלותם מהציבור הכללי.

כשימלאו לאברכים הללו 24 שנים, ו"הדחייה" הזמנית שקיבלו תהפוך לבסוף לפטור חלוט – לא רק שהם לא יתגייסו לצבא כפי שטענה בצביעותה הכנסת, אלא שגם הסיכוי שלהם ללמוד או להתפרנס היטב יפחת באופן דרמטי.

לכן, ההתעקשות על גיוס החרדים גורמת, אפוא, לרוב עם ישראל להפסיד פעמיים: גם אפס תרומה שלהם לצה"ל, וגם השתלבות מועטה מידי או מוצלחת פחות בשוק העבודה. במקום לעודד צעירים להשלים מקצועות ליבה חסרים, או לפתח כישורי תעסוקה, הדין הקיים מסליל אותם ללימודי תורה בלבד – הכול בשם תקווה דמיונית, שאיש אינו שותף לה באמת, כאילו מקץ 6 שנים הם ישובו אל הבקו"ם ויעלו על מדי החקאי.

השאיפה לשוויון בנטל במובנו הצבאי, שעמה רובנו מזדהים ערכית, פוגעת בסיכוי להשיג את השוויון בנטל במובנו הכלכלי והחשוב יותר: מצב שבו לאחר השירות, שביצעו או לא ביצעו, כל הצעירים בישראל יוכלו להשיג משרות ולדאוג לעצמם; מי שהתגייסו יזכו להטבות וישלמו מיסים שפויים, שאין בהם את "פרמיית התמיכה" לחרדים, לפחות לא בהיקף הנוכחי.

פטור גורף מצה"ל רק למגזר אחד הוא כמובן מפלה, לא צודק ולא חוקתי; קשה לראות את בג"ץ מכשיר הסדר כזה, או את הרוב הציוני משלים עמו, בטח בעידן של כאוס משפטי וחשדנות פוליטית. מנגד, השיטה ל"ענישת" החרדים שאינם מתגייסים, באמצעות דחיקתם לישיבות בלבד, חוזרת כבומרנג למעמד הביניים הישראלי – ובעצם מוסיפה נדבך נוסף של אי-שוויון בנטל הקיום כאן. לכן הגיע הזמן לחשוב על פתרונות ביניים אחרים, החל משירות לאומי ועד השלמת בגרויות, שיאיצו – במקום לעכב – את סימני ההשתתפות בשוק העבודה.

עוד ב-

באוצר הוכו בהלם: סמוטריץ' זורע כאוס בחברה הערבית ובתקציב המדינה | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

דווקא נתוני ההשתלבות המפתיעים שאליהם נחשפנו בשבוע שעבר, מרמזים שלפחות בתחום התעסוקה יש פוטנציאל לשינוי חברתי. האתגר שלנו, החילונים, הוא לעשות את כל הדרוש כדי לאפשר לו להתממש, גם למען עצמנו, וגם אם הבטן כואבת.