בטיסה הארוכה לתל אביב מפנסילבניה, אי שם בדצמבר 2018, התושב החוזר אמיר ירון דמיין בהתרגשות את הקדנציה שמצפה לו כנגיד העשירי של בנק ישראל. בינו לבינו בוודאי הרהר מתי יחל להעלות את הריבית, האם ימשיך במדיניות קודמיו לרכוש דולרים ואילו המלצות יציג לממשלה, כיועצה הכלכלי הרשמי, להפחתה משמעותית ביוקר המחיה.

שום דבר בכתב המינוי המרגש שקיבל ירון מרה"מ נתניהו, או בעברו המפואר כפרופ' למימון בביה"ס "וורטון", לא רמז שתיפול בחלקו החובה להתריע מפני מהפכה משטרית מסוכנת – ובמרכזה ערעור בלתי הפיך של הפרדת הרשויות במדינה – באופן שעלול, עפ"י האזהרות, לפגוע קשות בצמיחה ובהשקעות הזרות בישראל. מה לנגיד, שחי מעל 20 שנה מחוץ למדינה, ולמאבקים הפנימיים המתחוללים כעת בתוכה?

אלא שכידוע, החיים עצמם זימנו בשבילו תוכניות אחרות. לפני חמישה שבועות הציג שר המשפטים, יריב לוין, תוכנית שתאפשר לממשלה לפטר יועצים משפטיים שיתריעו מפני פגיעה של החלטותיה בזכויות הפרט, במאבק בשחיתות או בסדרי מנהל תקין; לבחור בעצמה את השופטים שידונו בעתירות נגד מהלכים כאלה, ולבסוף – להשתמש ברוב האוטומטי שממנו היא נהנית בכנסת, כדי לעקוף ברוב מצומק פסיקות שאינן לרוחה ולהותיר על כנם חוקים הסותרים את ערכי היסוד ואף את עקרונות השיטה הדמוקרטית.

במילים אחרות, אם ה"רפורמה" תאושר במתכונת דומה להצעות הנידונות כיום, רשות שלטונית אחת תהפוך לכל יכולה כלפי אזרחים וחברות – מצב שכבר הסברתי בעבר את הסכנות שהוא טומן למשק. מילא אני הקטן: כ-300 כלכלנים, 50 בכירים במשרדי הממשלה, סוכנות דירוג אשראי מובילה, שני נגידים לשעבר וכמובן פרופ' ירון – בפגישה אישית שהוא קיים עם נתניהו – השתמשו במילים חריפות בהרבה. פולין והונגריה הן תמות חוזרות למקומות שבהן המודל כבר נוסה, בווריאציה כזו או אחרת, והמחיר כבד מנשוא.

אלא שעד כה, לפחות, בנק ישראל נקט זהירות רבה בהתבטאויותיו הפומביות ביחס לנזקי המהפכה המשטרית. במסיבת העיתונאים האחרונה של הנגיד, לרגל פרסום הריבית, נאמרו בלשון דיפלומטית כמה משפטים שנגעו למעמד בנק ישראל – ופחות למוסדות דמוקרטיים אחרים; השתלחות בוטה של ח"כים בליכוד בעקבות ההתנגדות העניינית שהביע בפגישה עם נתניהו, נותרה מצדו ללא מענה; וגם כשנשאל במפורש ע"י יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, מדוע בכלל דיבר (!) בעניין ההשלכות של המהפכה – פרופ' ירון העדיף לצטט את המחקר הכלכלי, הקובע שעצמאות "המוסדות" וביזור הסמכויות בין רשויות המדינה, מובילים לקבלת החלטות טובות יותר מבחינה כלכלית.

הכול, לעת עתה, ללא התייחסות קונקרטית לסכנות העומדות על הפרק בהקשרן הישראלי או לאזהרות מפורשות ששמע למכביר מעמיתיו בעולם – בתקשורת ההמונים ובחדרים הסגורים. למסיבת העיתונאים שכינס נתניהו עם שלושה משריו, בניסיון להרגיע את בוחריו מפגיעה של ה"רפורמה" בכיסם, פרופ' ירון כמובן לא הוזמן (אולי שר החוץ רלוונטי יותר לענייני כלכלת הפנים מאשר נגיד מנוסה בעל שם בינלאומי?) – וכך בנק ישראל, שאחראי לפי החוק על הייעוץ הכלכלי לכל פעולות הממשלה, נשאר כמעט מחוץ למשחק ולא מילא כאן את תפקידו.

הרי לפרופ' ירון בוודאי יש דעה: האם משקיעים זרים יכניסו מיליארדי דולרים למשק שבו הממשלה בוחרת מי ישפוט בסכסוך בינה לחברות העסקיות? האם מצב שבו פוליטיקאים יכולים לבטל כל פסיקה מקצועית של בג"ץ, למשל בענייני מיסים והפרטות, מקדמת או מכרסמת בצמיחה הכלכלית? כמה גופים מסחריים יעדיפו שלא להתנהל מול מדינה, שבה יועצת משפטית תחשוש להתריע מפני אי-חוקיות פן תאבד את משרתה? לשאלות הללו אין פתרון בית ספר ודאי, אך הנגיד מספיק מנוסה כדי להשמיע לפחות הערכה על סמך אלפי מאמרים שקרא וגם כתב. בסוף זו אינה רק זכותו, אלא חובתו החוקית והמוסרית לכולנו.

למעשה, המשימה המוטלת על כתפיו אינה מפחידה במיוחד: בניגוד ליועצת המשפטית לממשלה, שכל התבטאות פומבית מקרבת את ראשה למאכלת (המטאפורית) של הדחה מהתפקיד, נראה שהנגיד – לפחות לפי שעה – נהנה מעמדה חסינה, המאפשרת לו מרחב תמרון להתבטאויות. עצמאותו מוגדרת בחוק; פיטוריו אינם ריאליים שכן אלה יובילו כמעט בוודאות להפחתת דירוג אשראי ולמפולת בבורסה; ואילו סיכוייו לקבל קדנציה שנייה אפסיים ממילא, משעה שהעז להסתייג – ולו בעדינות – מיוזמותיו של נתניהו.

כמה פרסומים מסוף השבוע גורסים כי התפקיד היוקרתי במשק יוצע בעתיד לפרופ' אבי שמחון, מקורבו של נתניהו ובעצמו פוליטיקאי לסירוגין, שערב הבחירות פצח במופע חנפנות מביך לבוס בפודקאסט הזכור לרע. אם יש בדיווח חלקיק של אמת, הרי לפרופ' ירון סיבה נוספת לדבר בקול גדול – כל עוד המוסד שבראשו עומד לא הפך למאחז נוסף של הליכוד.
 

אז למה זה בכל זאת לא קורה? לא מופרך להניח שהנגיד מודע לתוצאה הקשה הצפויה לכל התבטאות מודאגת שלו – על שוק ההון, שער הדולר, זרם ההשקעות לארץ ובתרחישי קיצון גם משיכות כספים אפשריות מתוך הבנקים. עד כה תפיסתו הממלכתית חייבה אותו, לשיטתו, להעדיף את יציבות הכלכלה לטווח הקצר-בינוני על פני יציבות המשטר לטווח הבינוני-ארוך, וזה ממילא הפרמטר הראשי שלפיו תימדד כהונתו היחידה. אולי השתיקה הרועמת מושפעת גם מהאפקט המצנן של ההתקפות שפרופ' ירון כבר ספג ("איפה הוא היה בהתנתקות?", תהה למשל ח"כ דני דנון) ומן הסתם עוד יספוג, ביתר שאת, אם יגולל את שעל ליבו. בסוף, כבר אמרנו, האיש אינו פוליטיקאי ואינו מורגל להתמודד עם חוזקת הדציבלים או חולשת הטיעונים בזירת השיח שאליה נקלע. גם המזג האישי שלו, ככל שהתרשמתי, נוטה לשיתוף פעולה חיובי יותר מאשר לריב ומדון.

אלא שכל זה כבר לא רלוונטי. הנגיד חייב ללמוד מההיסטוריה הקרובה כי ממשלות שתקפו את עצמאות המוסדות הדמוקרטיים לצידן, לא עצרו בשערי הבנק המרכזי. אם נשבר העיקרון המקודש שמקיימים פסק דין, או שממנים שופטים בהידברות, למה שלא תחוקק בעתיד גם פסקת ההתגברות על שיעור הריבית כדי "לאזן" את המדיניות? מדוע שח"כים לא יבטלו את כל עמלות הבנקים כדי "להיטיב עם הציבור", ידפיסו כסף ללא הגבלה כדי "להעלות את כוח הקנייה" או ימכרו את יתרת המט"ח כדי "להוזיל את השופינג"?

מי שבונה על פקידות מקצועית, ייעוץ משפטי או בג"ץ שיאזנו את שיגיונות הדרג הפוליטי לשם שמירה על עצמאות הבנק עצמו, צריך להבין שרק היוזמות שכבר הוצגו בגלוי דורסות את כל שומרי הסף הללו. ומי שחושב באופטימיות שאלה תרחישים קיצוניים, מוזמן להיזכר בבולמוס החקיקה שראינו רק בחודש הראשון: מניסיון רציני לסגירת תאגיד השידור, דרך הצעה קפריזית לביטול של הסבסוד למוזיאונים בשבת ועד לחוק השרוולים בכותל. גם מה שנראה פעם מופרך, הופך ב-2023 לאפשרות שלקראתה חייבים להתכונן.

לכן, האיפוק והדיפלומטיה שאפיינו את בנק ישראל לאורך כל שנות קיומו הם השפה של אתמול. מי שלא ידבר עכשיו בבירור – אולי לא יוכל לדבר מחר, כשחוק כלשהו יהונדס כדי לגמד גם אותו. לנגיד יש הזדמנות רלוונטית אחת לשבור שתיקה, בעת החלטת הריבית שיקבל ביום ב' הבא (20.2). זה אמנם יקרה רק אחרי ההצבעה במופע היחיד המכונה "ועדת החוקה של הכנסת", ובכל זאת עדיין לפני הקריאות המכריעות במליאה.

עוד ב-

דל"פ: "מס הנטפליקס" מוצדק – גם כשנתניהו כבר בעדו | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

לא בטוח שדברים נחרצים של הנגיד – גם כשהם מגובים בתמיכה מצד הקהילה הכלכלית כולה – יוכלו לעצור את הרכבת של המהפכה המשטרית, ודאי כשבצד השני לנתניהו ולדרעי יש בה עניין אישי ומובהק מאי פעם. אפילו אם זה המקרה, פרופ' ירון חייב להשמיע בבירור את עמדתו המפורטת – תהא אשר תהא – בדיוק כפי שהציג אותה בשיחה הסגורה עם נתניהו. למען הפרוטוקול ההיסטורי, הציבור שמשלם לו והסיכוי להשפיע, הפעם הנגיד חייב כבר להגיד.