קל להתייחס לדוחות סביבתיים כאל מסמכים "רכים", עתירי גרפים והצהרות. אלא שדוח הדגל Europe’s Environment 2025 של סוכנות הסביבה האירופית (EEA) הוא מסמך אחר לגמרי. זהו דוח כלכלי, פיננסי ואף ביטחוני ב"תחפושת" סביבתית. המסר שלו חד וברור: שינויי האקלים אינם איום עתידי או שולי, אלא סיכון מערכתי שכבר פוגע בצמיחה, ביציבות פיננסית וביכולת של מדינות וחברות לתפקד.

הנתונים שמציג הדוח קשים לעיכול. אירופה מתחממת בקצב כמעט כפול מהממוצע העולמי. בין השנים 1980–2023 גבו אירועי קיצון אקלימיים מעל 240 אלף קורבנות וגרמו לנזקים כלכליים מצטברים של כ-738 מיליארד אירו. בעשור האחרון קצב ההפסדים השנתי זינק פי 2.5 לעומת העשור שקדם לו. מעבר לכך, ברבות ממדינות אירופה יותר ממחצית מהנזקים אינם מבוטחים, כך שהעלות מתגלגלת בפועל אל התקציב הציבורי, המערכת הבנקאית והחברות עצכלמן.

אך העיקר אינו הנתונים ההיסטוריים, אלא האופן שבו אירופה מגיבה להם. האיחוד האירופי ממסגר כיום את האקלים כחלק מליבת התחרותיות, הביטחון והחוסן הכלכלי. לא עוד "קיימות" כנספח לדוח שנתי, אלא מערך רגולטורי וכלכלי שמתרגם סיכון אקלימי לעלות כספית, למחיר שוק וליתרון או חיסרון תחרותי.

כאן נכנסת ישראל לתמונה. גם אם ישראל היא שחקן קטן במונחי פליטות גלובליות, הרי שהיא שחקן משמעותי במונחי תלות באירופה בהיבטי סחר, בנקים קורספונדנטים, בהשקעות, בספנות ובשרשראות אספקה. מה שאירופה מחליטה ברמת הרגולציה, מתגלגל במהירות לחשבוניות, לחוזים, למאזנים ולדוחות הרווח והפסד של החברות הישראליות.

המפגש בין מדיניות האקלים האירופית לבין הכלכלה הישראלית אינו תיאורטי. למעשה הוא מתרחש כבר כעת דרך שורה של ממשקי תמחור, סחר ודיווח. הממשק הראשון והישיר ביותר הוא מנגנון התאמת הפחמן בגבול CBAM. החל משנת 2026 ייגבה בפועל מחיר פחמן על יבוא לאירופה, בהתאם לפליטות "המשובצות" במוצר – כלומר פליטות גזי חממה שנוצרו לאורך כל תהליך הייצור, ולא רק בחצרות המפעל. בליבת המנגנון עומד חישוב הכולל פליטות ישירות מהייצור ולעיתים גם פליטות עקיפות, בעיקר מחשמל. כאשר יצרן לא מציג נתונים מדודים ומאומתים, מוחלים עליו אומדנים כלליים (Default Values), המבוססים על ממוצעים מדינתיים, שלרוב מחמירים ויקרים יותר. זו אינה הבחנה טכנית אלא הבחנה שקובעת אם היצואן שולט בעלות הפחמן או נגרר אליה.

בשלב הראשון חל CBAM על ענפים עתירי אנרגיה כגון מלט, פלדה, אלומיניום, דשנים, מימן וחשמל. אך ההיגיון ברור לפיו זהו רק תחילתו של תהליך. בדומה להתפתחות של מערכת סחר הפליטות האירופית(EU ETS) , מדובר במנגנון מדורג שצפוי להתרחב לענפים נוספים ולשרשראות ערך רחבות יותר. עבור משק קטן ופתוח כמו ישראל, שבו נתח משמעותי מהיצוא התעשייתי מופנה לאירופה, גם פגיעה חלקית בענפים אלה עלולה להפוך להשפעה מצטברת על היקפי יצוא, השקעות ותעסוקה. שאלת "מי סופג את העלות" – היצואן, היבואן או הלקוח תהפוך לחלק בלתי נפרד ממשא ומתן מסחרי. פחמן הופך לפרמטר תמחור קבוע, בדומה לאנרגיה, הובלה או מימון.

הממשק השני הוא הרחבת שוק הפחמן האירופי (EU ETS) לספנות, שכבר נכנסה לתוקף. לראשונה, הובלה ימית שבעבר הייתה מחוץ למשטר התמחור נכנסת לתמחור אקלימי מלא. עבור מדינת סחר ימי מובהקת כמו ישראל, המשמעות ברורה: עלויות פחמן יחלחלו לתעריפי ההובלה, לבחירת קווים ולחוזי אספקה. זהו שינוי מבני שבו פחמן מפסיק להיות "הערת שוליים" והופך למרכיב קבוע המשפיע ישירות על רווחיות תאגידים ועל מבנה שרשראות האספקה.

הממשק השלישי הוא משטר הדיווח התאגידי החדש באירופה (CSRD). גם חברות ישראליות שאינן כפופות ישירות לרגולציה האירופית יידרשו לספק נתונים, תרחישים והערכות סיכון דרך בנקים, משקיעים, לקוחות וספקים אירופיים. כאן חשוב לדייק ולציין שהבעיה אינה קנס רגולטורי, אלא חסם עסקי. חברה שלא תדע לספק נתונים אמינים תיתפס כסיכון מסחרי, גם אם מוצריה איכותיים ותחרותיים.

דוח ה-EEA מוסיף כאן נדבך כלכלי עמוק אף יותר. מהדוח עולה כי כ-72% מהחברות בגוש האירו וכ-75% מהאשראי הבנקאי חשופים, במישרין או בעקיפין, לתלות בשירותי מערכת אקולוגית בסיסיים כדוגמת זמינות ואיכות מים, קרקע פורייה, אקלים יציב ללא אירועי קיצון תכופים, מערכות קירור טבעיות, והגנה טבעית מפני הצפות, גלי חום ושריפות. אין מדובר בחברות "ירוקות", אלא בליבת הפעילות הכלכלית: תעשייה, אנרגיה, נדל"ן, תשתיות, מזון, תחבורה ופיננסים. הפעילות העסקית נשענת בפועל על תנאים סביבתיים בסיסיים, גם אם אלה אינם משוקפים בדוחות הכספיים. כאשר שירותים אלה נפגעים, העלות אינה תיאורטית. היא מתורגמת לעלויות תפעול, לפגיעה בפריון, לעליית סיכוני אשראי וביטוח, ולבסוף גם לשחיקה בערך הכלכלי.

המסקנה ברורה: סיכון אקלימי הוא גם סיכון אשראי, סיכון ביטוחי וסיכון יציבות פיננסית. זו אינה שאלה של אידיאולוגיה ירוקה, אלא של ניהול סיכונים בסיסי וגם של ניהול סיכויים. לישראל יש כאן אתגר, אך גם הזדמנות. הסיכונים הפיזיים מוחשיים. חום קיצוני, מחסור במים (ללא התפלה), שריפות ופגיעוּת תשתיתית. מנגד, לישראל יתרון יחסי בטכנולוגיות מים, חקלאות מדייקת, ניהול רשתות, ניטור ואזהרה מוקדמת. אלא שיתרון אינו מתממש מעצמו – הוא דורש מדיניות לאומית שמחברת רגולציה, מימון, תשתיות ושוק.

המסקנה פשוטה, אך מחייבת ביצוע: ישראל נדרשת לעבור מדיווח אקלימי לניהול סיכון וסיכוי אקלימי. בצד הסיכון, שילוב האקלים בתיאבון הסיכון של בנקים, בתמחור אשראי וביטוח, ובהיערכות יזומה של תעשיות יצוא ל-,CBAM לספנות ולדרישות האירופיות. בצד הסיכוי – מינוף היתרונות היחסיים של ישראל לצמיחה ולחדירה לשווקים. מי שיעשה זאת מוקדם, ישלם פחות ויתחרה טוב יותר. מי שיתעכב, ישלם פרמיית אי היערכות.

בעולמות ניהול הסיכון, אירופה כבר בחרה כיוון. השאלה כעת אינה אם ישראל תצטרף, אלא אם תשכיל לעשות זאת ביוזמה ובחוכמה, או בדיעבד, במחיר גבוה ובכאב.

עוד ב-

אזרחות או נתינות? על הקו הדק שבין זכויות לכוח

לכתבה המלאה

*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום יו"ר הוועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן.