זה לא קרה רק אמש, במסיבת עיתונאים, כשהוא מוקף בשלושה שרים ללא הנגיד שמינה. אם תחפשו את המוטיב שחזר ונשנה השבוע, כמעט בכל הופעה פומבית של ראש הממשלה, אולי תופתעו לגלות שלא מדובר בפיטורי אריה דרעי, לא בפינוי חאן אל-אחמר ואפילו לא במהפכה המשפטית המכונה כאן ביובש "רפורמה";

נתניהו נתקף דווקא צורך עז להדגיש שוב ושוב עד כמה יציבה הכלכלה הישראלית, סכם בסיפוק את רווחי העתק שהסבה למשקיעים הזרים, התגאה בריבית הנמוכה על אגרות החוב שגייס האוצר – ובקיצור ניסה לשדר שבכל הקשור לכסף, העסקים כרגיל: המדיניות תמשיך לתמוך ב"ליברליזם כלכלי", כלשונו, להבדיל כמובן מליברליות במובנה המשפטי והדמוקרטי. ובכן, אם הכול כאן ממש כשורה, מדוע צריך לדברר מסביב לשעון את המובן מאליו? איזו חברה מצליחה מקפידה לעדכן שהיא לא בצרות? ממתי ה-No News הזה, לכאורה, הפך לידיעה החמה ביותר שברצונו להציג לציבור?

כמו שממליץ הפתגם המוכר, כשיש לך טיעון חלש – דבר חזק, ואם אפשר גם חזור עליו עד שיישמע למישהו הגיוני. בינתיים השוק אינו משתכנע: הרי רק השבוע אותו נתניהו שמע את מנהל אזור המזרח התיכון בסוכנות האשראי הגדולה בעולם, Standard and Poor’s, מזהיר במפורש מפני ירידה בדירוג החוב של ישראל, אם זו תפעל להחלשת בית המשפט בסדרת הצעדים שהציג יריב לוין;

כמצוות החוק הוא הקשיב גם ליועצו הרשמי, הנגיד אמיר ירון, ששיתף אותו ברשמיו מוועידת דאבוס בשוויץ – ובמרכזם החשש שפוליטיזציה של שלטון החוק תפגע בעקרונות ממשל תאגידי שחשובים מאוד לקרנות גדולות, ותרחיק את חלקן מהמדינה; הוא בוודאי גם קרא את העצומה החריגה נגד התוכנית שפרסמו כ-270 כלכלנים בכירים, כולל חתן פרס הנובל פרופ' דניאל כהנמן ושני ראשי המועצה הלאומית לכלכלה שכיהנו בתקופתו (פרופ' מנואל טרכטנברג ופרופ' יוג'ין קנדל). כל אלה הם מומחים "מטעם", כפי שכונו בבוז בנאום, ורק רה"מ יודע מראש ש"יהיה בסדר"?
 

לעומת נתניהו הנחרץ, הרי שמקסים ריבניקוב – הבכיר ב-S&P שראיינתי השבוע – נוקט בלשון זהירה, מקצועית, מקפיד שלא לנפח מידי את הכותרות המדאיגות שדבריו מספקים ממילא, ובשפע. ריבניקוב, ממש כמו מאות החתומים על הפנייה לנתניהו, מספר כי המחקר הכלכלי מצא שמדיניות כלכלית הכפופה לאיזונים ולבלמים – מחוץ לשליטתו הבלעדית של רוב פוליטי מינימלי בפרלמנט – מתאפיינת לאורך זמן בביצועים טובים ויעילים יותר. בכלל, קבלת החלטות בפורומים רחבים יחסית, שבהם לא כולם תלויים בפופולריות לטווח קצר, מסייעת להשגת יציבות ומונעת שינויים קיצוניים של הכללים, המרתיעים משקיעים מחו"ל. נציג S&P ציין שכיום ישראל מוזכרת בנשימה אחת עם ממשלות כמו הונגריה ופולין שעדכנו בדיעבד את חקיקת המס, פגעו ברכוש פרטי ובחופש החוזים (שלא לדבר על זכויות האדם) – הכול מפני שלא הייתה סמכות משפטית עצמאית שתבלום זאת. איש לא מתכוון לטעון שזה המצב אצלנו כיום, אלא שבהיעדר הפרדת רשויות מלאה, קשה לשחקנים הבינלאומיים לצפות היכן תיעצר הגלישה במדרון החלקלק.

נגיד בנק ישראל אמיר ירון. צילום: יהונתן זינדל פלאש 90

כדי להבין את החשש לעומק, כדאי להביט לרגע על מבנה הדמוקרטיה הישראלית דרך עיניים חיצוניות: מדינה צעירה, ללא חוקה, עם מערכות בחירות תכופות ומהפכים מרובים, שבה הממשלה שולטת כבר בכנסת ורוב הח"כים בקואליציה מחזיקים בסמכויות ביצועיות (שרים או סגני שרים). מול המבנה הפוליטי, שהוא ריכוזי ומאוד שברירי בעת ובעונה אחת, דווקא הדרג הבלתי נבחר – מהפקידים, עד היועצים המשפטיים וכלה בשופטים עצמם –  נתפס כעוגן מייצב: מוקד ידע שאינו מתאפס בכל פעם שבה הממשלה כאן מתחלפת; מטה שאינו נחפז לבצע טלטלות קיצוניות במהירות שמא אוטוטו הכנסת תתפזר וכיוון הרוח ישתנה; עובדי ציבור שאינם תלויים בנאמנות לשר ספציפי אלא רשאים לגבש את עמדתם המקצועית העצמאית, ובמקרים חריגים אף לתת לה ביטוי פומבי. רק כך מושג שיווי המשקל, שאינו מובן מאליו, בין השינוי לשימור; בין הטווח הקצר לארוך; ובין רצון הרוב להתחשבות בזכויות של שאר הגורמים הפועלים במדינה.

כשהאיזון, שמלכתחילה נתפס כעדין במיוחד, מופר ברגל גסה – כלומר בחלוף שבועות ספורים ממועד כינון הממשלה, ללא הידברות עם הצד שכנגד ובהתעלם ממחאות בחברה האזרחית ובאופוזיציה – גם הביטחון של משקיעים זרים, שאכן רשמו תשואות יפות בישראל של העשור האחרון, מתחיל בהדרגה להתערער: האם הפיטורים של יועצים משפטיים ומינויים אישיים במקומם ינפקו עמדה ממשלתית מאוזנת – המביאה בחשבון את כל ההיבטים של מחלוקת כלכלית – או יחזקו באופן אוטומטי את עמדת השר הממונה? האם רוב אוטומטי לדרג הפוליטי בהחלטה על מינוי שופטים משרת את הפרדת הרשויות או מכרסם בה? האם האפשרות לעקוף ברוב קטן החלטות מנומקות של העליון, וכך להשאיר על כנם חוקים שהוכרו כפוגעים בזכויות מוגנות (ביניהן החירות, הקניין, השוויון בפני החוק ואחרות), נראה כתמריץ למשיכת הון לארץ – או שמא בדיוק להפך?

בשונה מהרושם שנתניהו ניסה אמש ליצור, אין שום קשר בין הצעדים שהוא מקדם לבין "עודף המשפטיזציה" (כינוי לבירוקרטיה המוגזמת) שעליו הלין. הדוגמה ששלף מהארכיון לעיכוב במתווה הגז, מוכיחה את ההפך מכפי שטען: ההסכם עם חברות האנרגיה אכן אותגר בבג"ץ אך העתירות נגדו נדחו, למעט סעיף ספציפי – "פסקת היציבות" – שעמד לכבול את שיקול דעתן של ממשלות בעתיד לערוך שינויים במתווה.
 

למעט הפתח הצר שדרש לשמר למקבלי ההחלטות עצמם, ולאכזבת רבים, ביהמ"ש כלל לא התערב בשיקול דעתם של נתניהו ושטייניץ. הסיבה לקשיים בהסכם לא הייתה אפוא "משפטיזציה", אלא מחאה נרחבת בציבור בשילוב עם התנגדות עזה ומהותית מצד אנשי מקצוע שמינתה הממשלה: הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דוד גילה, ויו"ר רשות החשמל, אורית פרקש, שנאבקו שניהם במתווה משיקולים כלכליים בלבד. בסופו של דבר הכריע בג"ץ שעמדת השניים, מבוססת ככל שתהיה, אינה עדיפה על הכרעות הממשלה והכנסת.

בימים האחרונים גם אנשי הכלכלה – מהנגיד עד מפגיני ההייטק, מאנליסט דירוג האשראי ועד לאחרון החותמים על העצומה – מתעוררים להבנת הקשר ההדוק שבין יציבות פיננסית לבין מערכת משפט עצמאית. אל מול האינטרס האישי והפוליטי של צד אחד, עומד לראשונה גם אינטרס עסקי – והמפגש ביניהם, בניגוד לתיאורים של נתניהו מאמש, אינו מייצר הרמוניה אלא התנגשות חזיתית.

עוד ב-

הטבות לחרדים וחזרת הג'ובים: לאן ההסכמים הקואליציוניים יובילו את הכלכלה?

לכתבה המלאה

בעבר, אזהרה יחידה מהסוג שנשמעו כאן באלפיהן השבוע, הספיקה כדי שרה"מ יבלום כל יוזמה לשינוי במערך האיזונים והבלמים. כך, למשל, התגאה בראיון לערוץ הכנסת שהוא בעצמו עצר ניסיונות לפגיעה בביהמ"ש העליון; לשרת המשפטים מינה את ציפי ליבני הליברלית, ושמח להיכשל בקידום פסקת ההתגברות כשיו"ר "כולנו", משה כחלון, הטיל בנושא וטו גורף. עתה, בממשלתו השישית, כשמשמאלו רק הקיר, לא נותרו בקואליציה כוחות שירסנו את המסע לשינוי במבנה המשטר – ומהצד השני, התמריץ של רה"מ עצמו לקדם את החוקים גבר משמעותית. צריך לקוות שלחברה הישראלית נותרו די נוגדנים אל מול המהלך המסוכן הזה, אחרת נראה שהמשק כולו עלול לשלם את המחיר.