במאהלי המחאה החדשים שמבליחים בשדרות הערים, בינתיים לא בממדי 2011, קיבלו השבוע את הבשורה על הקדמת הבחירות ברגשות מעורבים. מחד ברור שבתקופת קמפיין, תשומת הלב של הפוליטיקאים תופנה בכמויות גדושות לטיפול במפגינים ובדרישותיהם – בראשן, כמובן, המאבק במחירי הדיור המשתוללים.

מאידך, כעוצמת הסיקור והשיח – כך חולשת היכולות הביצועיות: הכנסת תצא לפגרה תוך שבועיים, כל יוזמות החקיקה בצנרת יוקפאו ובלימת ההתייקרויות (שבינתיים ילכו ויחריפו) תגולגל למשמרתו של שר האוצר הבא. במילים אחרות: כולנו אמנם נדבר הרבה יותר על כלכלה הקיץ, אבל נטפל בה פחות.

הסקרים מוכיחים בבירור שעלות המחיה בישראל נותרה הסוגייה המטרידה ביותר בעיני המצביעים. מבלי להמעיט באיום האיראני, ביחסי דת-מדינה ובאישומים נגד נתניהו, מיליוני האזרחים המותשים שיחזרו לקלפיות – בפעם החמישית בתוך כ-3 שנים – שואלים את עצמם היום, קודם כל, איך יגמרו את החודש כששכרם נשחק מול הזינוק במחירים. יש להם סיבות טובות: הדירות כאן התייקרו בשנה האחרונה ביותר מ-15% (וקודם לכן כמעט הכפילו את ערכן בתוך עשור); מוצרי המזון הטריים – לחם, חלב, ביצים ובשר – היו ונותרו יקרים עד 80% לעומת ממוצע ה-OECD; תעריפי הבנזין משייטים בעשירון העליון של אירופה, בעיקר מפני שכ-70% מהם מגיעים למדינה בדמות מיסים; וזו רק רשימה חלקית.

סדר היום החדש עשוי לגרור את שני המחנות היריבים, גוש נתניהו מול גוש לפיד, לקמפיין שיתנהל מחוץ לאזור הנוחות שלהם: לא עוד מתקפות על מערכת המשפט או תחרות מי חזק מול חמאס – אלא שיח כלכלי על "החיים עצמם" שיש בו מדדים ונתונים, תוכניות ותפיסות עולם עמוקות. לא במגרש הזה חידדו הימין והשמאל את פערי העמדות ביניהם לאורך העשור האחרון, ולא זו הזירה שבה התנסו רוב הח"כים בליכוד או ב"יש עתיד". לאמיתו של דבר, למערכת בחירות שתתנהל סביב סוגיות חברתיות-צרכניות, שני הצדדים יגיעו כשהם סובלים מנקודות תורפה לא קטנות, ויידרשו לספק הסברים על מחדליהם לאורך השנים.
 

נתחיל בחולשות של לפיד: מי שהודה כמגיש טלוויזיה שהוא "לא מבין בכלכלה", לא הותיר חותם משמעותי בתחום גם כשר האוצר. בקדנציה שלו נמשכו העליות במחירי הנדל"ן, שהתעצמו עוד בתקופת קודמו יובל שטייניץ; תכניתו להנהיג מע"מ אפס על דירות לצעירים נגנזה עקב התפרקות הממשלה, וגם חברת "דירה להשכיר" – שהקים ב-2013 במטרה (ראויה כשלעצמה) לבנות בתוך עשור כ-100,000 יחידות למגורים ארוכי טווח – עומדת, מאז ועד היום, בפחות מ-20% מהיעד. לשלטון חזר לפיד ממדבר אופוזיציוני רק בשנה האחרונה, שהתאפיינה באינפלציה גבוהה – מעל 4 אחוזים – אם כי במדינות רבות במערב, נרשמו באותה התקופה התייקרויות בקצב כפול.

יחד עם בנט, ליברמן ואלקין, גם ראש הממשלה החליפי חתום על הזינוק הזה ביוקר המחיה, אם כי אישית הוא מיעט הפעם לעסוק בסוגיות כלכליות (מלבד, אולי, מענקים לעצמאים) ובכל מקרה ספק אם ניתן היה למנוע את רוב העלאות המחירים על המדף בשל הנסיבות הגלובליות העומדות בבסיסן.
 

ללפיד אין רזומה של רפורמטור במשק, ואין ברשימה שלו כוכב-מומחה שניתן יהיה להציג לציבור כמועמד מבטיח מספיק לתפקיד המפתח של שר האוצר. לכן, בקמפיין ממוקד כלכלה, ראש ממשלת המעבר המיועד יזדקק לעזרה חיצונית או לגיוס מפתיע כדי להמריא. בינתיים התחייב השר ליברמן להאריך ולהעמיק את ההפחתה במס על הבנזין – הנחה של שקל שלם לליטר עד אחרי החגים – ובאותה נשימה טען שבישראל "אין כלכלת בחירות".

אבל מה לגבי נתניהו? אמן השיווק והמיתוג מיצב את עצמו כ"מר כלכלה" על סמך שורת רפורמות שרובן אושרו לפני כשני עשורים בקירוב, בעת שכיהן כשר האוצר ואף קודם לכן. הוא שוב יספר, מן הסתם, כיצד נפתחה בהנהגתו תחרות בשוק השיחות לחו"ל (1996); בוטלו הגבלות שונות על המסחר במטבע חוץ (1998); הופרדה רשות הנמלים ל-3 חברות נפרדות (2003); קוצצו קצבאות הרווחה, בעיקר למשפחות ברוכות ילדים (2003); והופרדו הבנקים מקופות הגמל וקרנות ההשתלמות (2005). אלא שכאן תם, פחות או יותר, הפרק המשמעותי בדרכו הכלכלית של נתניהו ומתחיל עידן אחר שבו צרכי המשק, כפי שהוא עצמו מבין אותם, נדחקים בפני בריתות ואינטרסים פוליטיים שונים.

מי שיתבונן בעשור האחרון על תפקודו מול יוקר המחיה, יראה בעיקר זינוק חסר תקדים במחירי הדירות, שמלבד תקופה קצרה (בקדנציה של כחלון) לא עצרו בחישוב שנתי, חרף הבטחותיו החוזרות של ראש הממשלה לשעבר. קצבאות הילדים שקוצצו – גדלו בעקבות חידוש השותפות עם הסיעות החרדיות (אם כי נותרו עדיין רחוקות מהסכומים ששולמו בעבר); שוק הפירות והירקות לא נפתח לייבוא ואפילו משטר המכסות, המגביל את כמות התוצרת החקלאית העומדת לרשות הציבור, לא שונה למרות ההצעות של האוצר.

המחאה החברתית, שפרצה גם היא בתקופתו של נתניהו, שיקפה את חוסר שביעות הרצון של הצרכנים מהתנהלות המשק; לאחריה נתניהו אימץ כמה העלאות מיסים – למשל על הכנסה מעבודה (עד ל-50%), או על רווחים מהשקעות בבורסה (מ-20% ל-25%) – ואלה נותרו בתוקפן עד היום, בניגוד למדיניותו המוצהרת שקוראת דווקא להפחתות במס. עכשיו הוא שוב מבטיח להוריד אותם, אלא שהרקורד שלו לאורך כעשור דווקא מדבר אחרת.
 

את השפל העמוק בתפקודו הכלכלי רשם נתניהו בשנה שעברה, כשהכשיל במכוון את אישור התקציב הדו-שנתי ל-2020 ו-2021, במטרה למנוע מבני גנץ לכהן כראש ממשלה במקומו כפי שנקבע בהסכם הרוטציה בין השניים. בכך הפך נתניהו (יחד עם שר האוצר שלו כ"ץ) את הכלכלה, בעיצומה של הקורונה, לשבויה בידי מאבקים פוליטיים. המהפך בסדרי העדיפויות שלו הושלם, ומאז קשה לדמיין רפורמה שעליה יתעקש מול שותפיו במחיר סיכון היציבות הקואליציונית: לימודי ליב"ה במערכת החינוך החרדית? מיצוי של כושר השתכרות כתנאי להנחות בדיור או בחינוך? עימות עם מונופולים ממשלתיים, "האיש השמן" כלשונו, שרבים מעובדיהם כבר חברים במרכז הליכוד? כל זה לא יקרה, ולא במקרה. זיהויו של נתניהו כ"מר כלכלה" הוא כיום, במידה רבה, דימוי או מורשת קרב נוסטלגית יותר מאשר תכנית עבודה.

המסקנה המתבקשת היא שלשני המתמודדים על ראשות הממשלה, יש עניין ברור להסיט את הזרקור בחזרה ל"נושאי הליבה" שטרפו את הקלפים בישראל של השנה האחרונה. נוח יותר לפזר ערפל קרב סמיך סביב פוליטיקה של זהויות, מצעדי דגלים, סכנות ביטחוניות או טענות ל"תפירת תיקים" – מאשר להתמודד עם נתונים לא מחמיאים על ביצועים כלכליים מן העבר, הקרוב והרחוק יותר.

עוד ב-

איך פוטין קשור ליוקר המחיה בישראל? | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

השאלה אם לאחר חמישה סבבי בחירות, הציבור הישראלי בשל לדרוש מנבחריו תשובות ברורות בסוגיות המשפיעות כאן על חיינו ביום שאחרי הקמפיינים: אילו שינויים מבניים תיישמו כדי להוריד את יוקר המחיה? מה תעשו אחרת כדי לבלום את הזינוק בדמי השכירות? אילו מיסים תטילו, לאילו מטרות הם ישמשו ואילו מגזרים ייהנו ממשאבי התקציב המוגבל? מישהו ניסח פעם את כל הסוגיות הסבוכות הללו תחת סלוגן מצוין – "איפה הכסף?". עכשיו, כשהמחירים בשמיים, הגיע הזמן למצוא.