"מלאכים באמריקה", פנטזיית דרמה קומית של טוני קושנר, עולה בימים אלו בהפקה חדשה ומושקעת על במת תיאטרון הקאמרי. המחזה, שאורכו המקורי כשבע שעות ונחלק לשני חלקים, עולה רק בחלקו הראשון ועוסק בסיפורן של 8 דמויות, בהן זוג הטרוסקסואל וזוג חד מיני, המתמודדות עם ההשלכות של מגפת האיידס בניו־יורק באמצע שנות ה-80, הומוסקסואליות, אהבה, צדק, דת, חיים ומוות.

עבור אלו שלא מכירים את המחזה אדגיש כי מדובר ב'חובת צפייה' (גם אם אינה בקאמרי), לא רק בגלל המקום שהוא קיבל בקאנון התרבותי או הפרסים הרבים בהם זכה, אלא בעיקר תודות לביקורת ולמסרים העוצמתיים שהוא מעביר על הבמה. אלו האחרונים נוגעים לא פעם באלמנטים הנוגעים באופן ישיר למדינה שלנו ובעיקר לפילוג הגדול בין הקהילות המגוונות בה.

החלק הראשון במחזה (שאורכו מתקרב לשלוש שעות) הוא מעין אקספוזיציה לחלק השני והעיקרי של המחזה. המתח בחלק הראשון נבנה לעטו, משנה את צבעיו, הופך ממצחיק ושנון לפסיכוטי, רציני, מבולבל וללא ספק ולגרי. ניתן בקלות להניח שזו הייתה מטרתו של קושנר לאורך כל הדרך, אך לטעמי הפקת הקאמרי לא התמודדה היטב עם השינוי בטון וזה מה שעלול ליצור דיסוננס בקרב הצופה החדש.

ההפקה ליהקה את מיטב השחקנים, בהם מיה לנדסמן, אלעד אטרקצ'י, יואב לוי, אביגיל הררי ועוד. כל אחד מהם עושה תפקידו בצורה מרהיבה, כאשר בולטים במיוחד הביצועים של אטרקצ'י, לוי ולנדסמן. עבודתם בשעה וקצת הראשונים היא מצחיקה ומהנה, אך ברגע שהקצב הופך להיות מהיר הרבה מזה כאמור הולך לאיבוד.

בסצנות הפנטזיה, בהן הדמויות פוגשות רוחות רפאים או חוות התקף פסיכוטי, הלכתי איתן גם לאיבוד; לא פעם היה לי הקושי להבין מה נאמר מרוב החיפזון והאקסטזה על הבמה. יתרה מכך, מגבלות הבמה הצליבו בין סצנות בהן המשמעות הבסיסית ביותר הלכה לאיבוד (דוגמת הרגע בו הארפר הוזה שהיא באנטרקטיקה, אך בפועל הולכת לאיבוד ברחובות ניו­־יורק המושלגים – הריחוף שלה מעל סצנת ההומלסית של לנדסמן לא סייעה בהעברת המסר).

לאלו שמכירים את המחזה, וכך גם את העלילה, כל אלו כנראה לא מהווים בעיה, ומראש הם באים לחוות את המחזה בבימוי חדש ועם קאסט מוכשר וצעיר. לעומתם, אלו ללא היכרות מוקדמת עם היצירה, כנראה יצאו מהאולם בחוסר מיצוי גמור, אולי קצת המומים ולא לגמרי בטוחים מה הם ראו עכשיו (ועוד בפרק זמן יחסית ארוך - לפחות עבור קהל ישראלי). כל המסרים המבטיחים שהוצגו על הבמה כבר בתחילת המחזה לא מקבלים מיצוי, או אפילו הכוונה לחלק השני ולכן הקהל החדש יוצא לא רק באכזבה מעטה, אלא אולי גם בתחושה קלה של בזבוז זמן.

לחיוב אוסיף כי לצד הקאסט הנפלא, ההפקה מתהדרת בתזמורת חיה שמלווה את המחזה על הבמה (בניצוחו של רועי אופנהיים) והמוזיקה המקורית שנכתבה למחזה על ידי אמיר לקנר עושה עבורו נפלאות. כמו כן, האפקטים לאורך המחזה היו מרשימים ביותר, החל מהשלג, התאורה והתפאורה היצירתית והפרקטית שעבדה נהדר עם הגודל הנתון של הבמה והבימוי.

לצד זאת ולמרות הליקויים שאולי יפריעו לצופה הישראלי הממוצע, אין ספק כי ההפקה בסך הכול עובדת על הבמה הישראלית, היא מדברת ישירות אל מספר אוכלוסיות דומיננטיות בארץ, בהן אוכלוסיית הלהט"ב, ותכנה כאמור חשוב אף יותר בימים אלו של חוסר יציבות פוליטי.

אודה כי אם הייתי יודעת שתעלה הפקה, בדיוק באותו אופן, גם לחלק השני ייתכן וההסתייגות הקלה שלי הייתה פחותה יותר. עם זאת, אם אתבונן ממבטו של צורך התרבות הקלאסי בארץ, שאולי לא מכיר את המחזה הרבה מעבר לשם המפורסם שלו, סביר שהוא יבין שצפה ביצירת אומנות, אך כנראה רק כי הוא יודע שכך הוא אמור לקרוא לה.

הוא לא ידע כיצד מגיע למיצוי המסע לצדק שעוברות הדמויות של לואיס וג'ו, האם רוי קיבל את המגיע לו ומה המשמעות של ההתגלות שקיבל, מה באמת ראה פריור בביתו ומה הארפר עברה לאורך כל שעות המחזה. השאלות שנותרות הן גדולות מדי כדיי לא להבטיח לקהל את הפקתו של החלק השני בעתיד הקרוב.

מלאכים באמריקה: חלק ראשון | תיאטרון הקאמרי | ציון: 3

עוד ב-

אופרה בקולנוע? המסך הופך את הקלאסיקה לשטוחה וחסרת טעם

לכתבה המלאה

השורה התחתונה: הפקה מושקעת ומרהיבה, שתאכזב מאד את הקהל אם לא יפיקו את החלק השני - ובהקדם.