אתמול (ב'), בגיל 84, מת ג'ק וולש (Welch), מי שהגדיל את שווי השוק של ג'נרל אלקטריק מ-12 מיליארד ל-410 מיליארד. וולש, בנו של ככרטיסן רכבת, שימש כיו"ר ג'נרל אלקטריק בין השנים 1981 ל-2001 . הוא מת בביתו כשלידו אשתו, סוזי, משפחתו, וכלביו האהובים. סיבת המוות הייתה כשל כלייתי, כך לפי אשתו.

וולש הצטרף לג'נרל אלקטריק ב-1960 כמהנדס כימיה בחטיבת הפלסטיק של החברה, ומונה ב-1981 - בגיל 45 - לתפקידי היו"ר והמנכ"ל. בכך הפך למנכ"ל הצעיר ביותר בתולדות החברה. הוא כיהן כמנכ"ל ויו"ר במשך 20 שנה עד לפרישתו בספטמבר 2001, ארבעה ימים בלבד לפני מתקפות 11 בספטמבר.

בזכות נחישותו להילחם באדישות הבירוקרטית זכה וולש בשני תארים - "מנהל המאה" ו"ניוטרון ג'ק", וזאת על כך שלא היסס לפטר עשרות אלפי עובדים. תחת שרביטו, ג'נרל אלקטריק הפכה לחברה היקרה ביותר בעולם אחרי מיקרוסופט, אך מזלה הלך והידרדר בהמשך.

בעודו עומד בראש החברה, וולש קנה ומכר עשרות עסקים והרחיב את תחומי עיסוק ענקית התעשייה לשירותים פיננסיים ולייעוץ. רכישותיו כללו את RCA - אז הבעלים של NBC וKidder Peabody -, חברת הברוקרים שהסתבכה בשערוריית מסחר פנימי. וולש גם ייעל את הבירוקרטיה המנופחת של הקונגלומרט בכך שנתן למנהליו סמכות לעשות שינויים שהם ראו כמיטיבים עם השורה התחתונה של החברה.

"מנהיג מצליח יכול לזעזע ארגון ולהוביל את התאוששותו. מנהיג כושל יזעזע את הארגון וישתק אותו", אמר וולש בראיון לשבועון אינדסטרי וויק ב-1994. "ארגונים זקוקים להתחדשות בלתי פוסקת".

כמובן, וולש היה תומך אדוק של המפלגה הרפובליקאית, וב-2012 - חודש לפני הבחירות לנשיאות - האשים את הצוות הכלכלי של הנשיא ברק אובמה בסילוף נתוני התעסוקה - לאחר שמשרד העבודה האמריקאי דיווח כי שיעור האבטלה בארה"ב ירד בספטמבר של אותה השנה מתחת ל-8%, בפעם הראשונה מאז השפל הכלכלי הגדול.

מבחינת תארים בציבוריות ובמדיה, הגיע וולש לשיא הצלחתו לקראת פרישתו, ב-1999, אז הוכתר על ידי המגזין פורצ'ן ל"מנהל המאה". עם זאת, הוא גם זכור כמי שלא היסס לפטר עשרות אלפי עובדים, ובחמש שנותיו הראשונות כמנהל ג'נרל אלקטריק קיצץ את כוח העבודה מ-411 אלף עובדים ל-299 אלף עובדים.

תוך חמש שנים בשנות ה-80 הוא מכר למעלה מ-200 עסקים של ג'נרל אלקטריק, וסגר עשרות מפעלים של החברה. פיטורים כל שנה של 10% מהעובדים שנחשבו לבעלי הביצועים הגרועים ביותר - היו נוהג קבוע בתקופתו.

כך המציא וולש את "עקומת החיוניות", שמנהלים דורגו לאורכה וקוטלגו לשלוש קבוצות. קבוצה A שהכילה את 20% המנהלים הטובים ביותר הייתה "מלאה בתשוקה, מחויבת לגרום לדברים לקרות"; קבוצה B ה"חיונית", שהכילה 70% מהמנהלים, הייתה חיונית לחברה וקיבלה עידוד להצטרף לקבוצה A ; וקבוצה C שהכילה את 10% המנהלים הפחות טובים, ואת "המנהלים בעלי הביצועים הנמוכים שצריכים לעזוב" - כך כתב וולש בספרו מ-2001, "ישר מהבטן".