הנה שוב יום האישה. שוב אירועים, כנסים, חגיגות. שוב יתחילו הדיונים האינסופיים על מספר הנשים הדוברות או מספר הגברים הדוברים. על מי יכולה או יכול לייצג איזה קול וככל שנתקרב ליום האישה הבינלאומי יגברו ההילולים וההילולות.

מהדורות החדשות יתנו מספרים קודרים על אלימות ואי שוויון ומחקרי מגדרי, ולצד זאת יערכו כתבות צבע מעוררות השראה עם פורצת הדרך הזו או מנפצת תקרת הזכוכית ההיא. וכולנו נשמח, ונמתח בגאווה, ואולי נצדיע למין היפה ונרגיש לרגע טוב עם עצמנו. או שמא?

אי אז, בסגר הראשון של הקורונה, החלה אופנה  - בחו"ל כמו בארץ – למחוא כפיים לעובדים החיוניים – לרופאים, לשוטרים, לאנשי הצוות הרפואי, לבודקי המטושים. אי אז, בשלהי הסגר הראשון, אמרו אותם עובדים חיוניים בעצמם – אל תמחאו לנו כפיים. תנו לנו תנאים.

היום בארץ קופות החולים והעמותות השונות מדווחות על אלפי אנשים שממתינים לפסיכולוג, זמן ההמתנה בשירות הציבורי עומד על כשנה במרכז הארץ ומגיע גם לשנתיים ואף שלוש בפריפריה. התמשכות המגיפה, שחיקת הכוחות הנפשיים שלנו להתמודד עם הקשיים שהיא טומנת בחובה ותסמיני הלונג-קוביד מעלים עוד יותר את הצורך במענים פסיכולוגיים. נתוני הלמ"ס הראו כבר בתחילת המגיפה ש-40% מהישראלים חווים מצוקה נפשית על רקע חרדה ודיכאון. מוקדי החירום מדווחים על עליות של מאות אחוזים בפניות.

ועדיין, להגיד שהמערכת מתפקדת בתת ספיקה זה להחמיא לה: במערכי הפסיכולוגיה הקלינית והחינוכית יש מחסור של 50% בכ"א על מנת לענות על צרכי האוכלוסיה בצורה סבירה. במערכים ההתפתחותיים, רפואיים, שיקומיים, המחסור עולה כבר ל- 80-90%! פסיכולוגיה תעסוקתית ציבורית פשוט אין. זה לא שיש פה איזה משבר תעסוקתי רלוונטי, הלא כן?

והפסיכולוגיות שכן עובדות במערכים הללו? מרוויחות 40 שקל בשעה. הבייביסיטר ששומרת על הילדים שלהן כשהן עובדות אחה"צ – מרוויחה יותר. אז מה הפלא שאנחנו מקבלים דיווחים על נטישת המערך בסדר גודל של כ-15% מהפסיכולוגיות החינוכיות, למשל?

אז כמו הצוותים הרפואיים בתחילת המגיפה, גם אני פה להגיד אותו דבר. אני מוותרת על יום האישה. מוותרת על ההוקרה. על שירי ההלל. על המחקרים הפסימיים ועל ההשוואות הסטטיסטיות המתבקשות. 

אל תקירו אותי. היש דבר מתנשא מזה? האם אנחנו צריכות הוקרה חיצונית כדי לדעת מה אנחנו שוות? אל תקירו אותי. תכירו בי. תכירו בי, ובמקצוע שלי. ובמקצועות של חברותיי. ובתפקידנו בחברה שאת ואתה ואנחנו חיים בהם. תכירו בפסיכולוגיות, בעובדות הסוציאליות, במורות, בסייעות, בעובדות המעבדה, במשלבות. תכירו בנו ובעובדה שבלעדינו החברה בה כולנו חיים תיראה הרבה הרבה פחות טוב.

הרי מי מאיתו לא מכיר את הנער/ה שמאז הקורונה מסתגרים בחדריהם, מנתקים קשרים חברתיים, ובמקרים רבים אף מפתחים הפרעות אכילה. או את הגבר שיצא לחל"ת אי אז בשלהי הסגר הראשון ומאז לא מצליח לחזור לתפקוד מלא במעגל העבודה, ובבית, ועם המשפחה. או ההורים לפעוטות שכבר לא מצליחים לתווך, לא לילדים ולא לעצמם את הכאוס של בידודים, גן, שגרה, בידודים, מחלות, בידודים ובאמת ובתמים מרגישים שהם 'מאבדים את זה'.  בלעדינו, מי יטפל בכל אלה? 

אז בואו ננסה חגיגות יום האישה אלטרנטיביות:
לגננת בגן אל תביאו עוגת שוקולד וחמשיר – תעלו לה את השכר.
למורה בבית ספר אל תקנו גיפט קארד לארוחת בוקר זוגית – תעלה לה את השכר.
לעובדת הסוציאלית אל תשלחו סטיקר לבבי בוואסאפ – תעלו לה את השכר.
לפסיכולוגית בשירות הציבורי אל תקנו כוס של 'הכל לטובה' – תעלו לה את השכר.
לסייעת חנ"מ אל תביאו חולצה יפה מתמנון – תעלו לה את השכר.
לאחות במחלקה אל תקנו זר פרחים לתחנת אחיות – תעלו לה את השכר.

כל הנשים האלה (וכמובן נשים ב'מקצועות נשיים' אחרים) – דואגים לדברים הכי יקרים לכם ולכן. לילדים שלכם.ן, לבריאות שלכם.ן, לנפש שלכם.ן לא הגיע הזמן שבמקום להוקיר אותן, תכירו בהן? בצרכים שלהן? ובמינוס בחשבון הבנק שלהן?

כי מהוקרה לא קונים במכולת. רק אומרת. כאישה.

עוד ב-

פסיכולוג אחד שנותן שירות לאלפי תלמידים, קטסטרופה

לכתבה המלאה

ד"ר ירדן מנדלסון, פסיכולוגית קלינית מומחית, רכזת תחום השירות הציבורי בהסתדרות הפסיכולוגים בישראל וממובילות פורום ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית