לפני כשבוע נחשפתי, ממש בטעות, לדיווח על שני מקרים חמורים של תקיפה ואונס של שתי נשים עם מוגבלויות בסביבת התחנה המרכזית בתל אביב. מאז, בכל יום, ערכתי חיפוש במטרה למצוא האם מישהו נוסף מדווח על האירוע המטלטל הזה, וכלום.

אם תעשו על זה חיפוש בגוגל, נכון לעכשיו, לא תמצאו אף איזכור למעשי החבלה המזעזעים הללו. אני מנחשת שזה נושא רעיל מידי לעיכול וקל יותר להימנע מלדבר על זה, ודווקא לכן, אני מרגישה מחוייבות להציב מראה שתשקף את עולמן המסוכן של נשים עם מוגבלות.

עם הנתון הבא, מטלטל ומרעיש ככל שיהיה, לא ניתן להתווכח וכמעט בלתי אפשרי לסתור: לאנוס אישה עם מוגבלות זה בהחלט "כדאי" יותר מלאנוס אישה ללא מוגבלות. תקראו שוב את המשפט הקשה, ותנו לו לשקוע פנימה. לצערי, המשפט הכואב הזה הוא האמת הפשוטה. אנשים עם מוגבלות הם טרף קל. כן, ממש כאילו היה מדובר בספורט של ציד.

אנשים עם מוגבלות בכלל, ונשים עם מוגבלות בפרט, חשופים לסוגים שונים של אלימות וניצול על סוגיהם פי כמה וכמה מאנשים ללא מוגבלות. לפי ההערכות, נשים עם מוגבלות חשופות פי 10 יותר לפגיעות מיניות בהשוואה לנשים ללא מוגבלות. זה לא רק שאותם פוגעים פוטנציאליים רואים בהן טרף קל, הם יודעים לחשב שיהיו מינימום של התנגדויות וחשדות מצד הקורבנות לקראת מעשה הפגיעה, יחד עם "התמריץ", בדמות הסיכון הנמוך שהפשע יתגלה ושהדין ימוצה עד תום.

המחשבה הזאת מבחילה. נשים מנוצלות מינית הן כבר חלק מהנוף. אני אישה צעירה, חירשת ודוברת שפת הסימנים, שמבלה לא מעט זמן בחברת גברים חזקים ובעלי השפעה, ועל אף שאני דוברת שפה אחרת, אני יודעת לזהות היטב מה מתרחש סביבי. ואני פוחדת. פוחדת פחד מוות.

אנשים שלא חיים את העולם הזה לא מבינים שפעמים רבות, אנשים עם מוגבלות, ומוגבלות שכלית במיוחד, תלויים באנשים תומכים אחרים לצורך ביצוע פעולות יום-יומיות. התלות הבסיסית הזו, הופכת אותם לחשופים לפגיעה ולניצול יתר, משמעותית יותר משאר האוכלוסייה, ומשבוצעה הפגיעה באנשים עם מוגבלות, סביר להניח שלרוב הם לא יבינו את המשמעות, לא יתלוננו, לא יקימו קול זעקה, והתוקף ימשיך בחייו כאילו כלום לא קרה.

בשנה האחרונה פורסמו עשרות מקרים של אונס ותקיפה מינית כלפי נשים עם מוגבלויות, כולל מקרים מזעזעים של אונס קבוצתי, בהן הנפגעות כן הצליחו להבין את שקרה, אותתו על כך והתלוננו ברשויות. כמות הפגיעות המדווחת מדירה שינה מעיניי, אך לא ניתן שלא לתהות, כמה מקרים בפועל לא יצאו אל האור, לא דווחו ושכנראה לא נדע עליהם לעולם?

את הטור הזה אני מבקשת להקדיש לאותם נשים וגברים עם מוגבלות שעברו אונס, תקיפה מינית, התעללות, ואינם מבינים את שקרה ואיש לא מבחין בכך, אפילו לא הקרובים אליהם ביותר. לכם אני קוראת לפקוח עין, אוזן ובעיקר את הלב. אם יש אדם עם מוגבלות, בדגש על מוגבלויות שכליות ונפשיות בסביבתכם, אנא, היו קשובים וערניים- שימו לב לסימני התנהגות חריגה מצדם. חנכו את ילדכם לרגישות והגבירו את המודעות לנושא. ההגנה שאנחנו כחברה נדרשים להעניק להן ולהם היא הרבה יותר גדולה מההגנה הרגילה שיש להעניק לכל אחד ואחת מאיתנו.

הכותבת חה״כ שירלי פינטו-קדוש ממפלגת ימינה, יו״ר הוועדה לנגישות עירונית וחברה בוועדת הפנים והגנת הסביבה, ועדת החינוך, התרבות והספורט ווועדת העבודה והרווחה.