קורונה....הו קורונה....ההיית או חלמתי סיוט?

אז זהו שלא. הכל קרה. כל מה שלא ייחלתי. אני כל הזמן חששתי שהקורונה תתקוף אותי אבל דווקא איתה באחת על אחת אני מסתדרת. שומרת על משטר אימונים. אוכלת טוב. ממשיכה להתאמן לנינג'ה וי איי פי. עוד לא רואה את הסוף אבל זו לא הבעיה שלי בחיים.

מה שהכי מטורף בקורונה הזאת היא שיש לך אותה הרבה לפני שאת יודעת שיש לך אותה. היא דוגרת ובגלל זה היא תוקפת פתאום ומתפוצצת לכל כיוון. אני קבלתי הודעה על בידוד הרבה אחרי שהייתי במגע עם חולה מאומת והזמן שאת חיה בין לבין הוא מתברר כזמן מפחיד, כי בזמן הזה אתה יכול להיות מדבק ואתה לא יודע. לא משנה שברגע שנודע לי היינו בבידוד בבית עם ריחוק מהילדים, ריחוק שהוכיח את עצמו - כי זה נכון שקשה להיות עם ילדים בבית ולא להתחבק ולהתנשק וכל הזמן אלכוג'ל ולשטוף ידיים ובעל שיושב בסלון עם מסיכה. אבל אחרי כל המאמץ הזה לקבל הודעות רעות מהורים או מהעוקבים ברשת שלי זה היה כמו לקבל  מטר של חיצים לתוך הלב שלי.

אירה דולפין, בימים טובים יותר

זה ממש גמר אותי. רב סרן שמועתי בגרסת הקורונה הכה בי קשות. חבט בי ללא רחם. קודם הוא חבט בי בקטע המקצועי והכלכלי. בעודי בטוחה שהאויב הכי גדול של הקורונה הוא הסימפטומים הפיסיים, אני מגלה שמה שבסוף יהרוג אותי זה חרושת השמועות שהסטודיו שלי "מדבק" ושמסוכן להתאמן אצלי כי אני הרי חיובית. עזבו שלא התקרבתי לסטודיו עוד כשרק עלה החשש התיאורטי. עזבו את הניקיון והחיטוי ששילמתי עליו כדי להרגיע את חששן של המתאמנות. עזבו שבמקום תריסר בנות בשיעור אנחנו עם שש בנות - נאלצתי לצמצם את הסטודיו ואת החלום לפתוח סטודיו ענק במרכז תל אביב אני שמה כרגע בבוידם עד יעבור זעם.

חזרה לבידוד. כל בוקר  נראה אותו הדבר, מאבדת את הספירה של הימים. אי אפשר להתרגל להרגשה הזאת, של הבדידות, של הניתוק, אתה לגמרי בודד וגם אם אתה רוצה מאוד להציל את העסק שלך, שכרגע גוסס בגלל המצב, אתה לא יכול.

ותמיד אומרים שצרות באות בצרורות, אז לא מספיק שאני חיובית לנגיף, גם בעלי נדבק ושנינו מושבתים בבית, ובנוסף מקבלים הודעה שכנראה שוב הולך להיות סגר וסוגרים את החדרי כושר ושוב התחושת ייאוש, שהפעם כבר לא נצליח לצאת מזה, ומי עוזר לנו פה במדינה הזאת - לאנשים העצמאיים שמנסים להצליח - להיות עצמאיים וטובים בתחומם.

אבל לא משנה כמה קשה, כמה סתירות לחי מקבלים ביום יום, אני מרגישה שאני מתחזקת ולומדת יום יום- לא מוותרת , כמו שאני מחנכת את ילדיי וכמו הדוגמא שאני מביאה למתאמנות שלי- אל ייאוש, יהיה טוב. חייב להיות!!!

הקורונה כנראה פה להרבה מאוד זמן. היא פה להישאר, צריך להכיר בעובדה הזאת ולנסות לחיות איתה, כמובן כשיש הנחיות ברורות ומדוייקות ולא כשיש דוגמא שלילית מאנשי ציבור, שלא באמת ממלאים אחרי ההוראות של עצמם.

הסיבה לבהלה ולהיסטריה שאני חווה עכשיו סביבי זה מחוסר ידע ובורות של אנשים לגבי המחלה. הרי רק אחרי שאת חווה משהו על עצמך את לומדת ומבינה. ואני מרגישה שאני במסע הסברה של קורונה או נציגה של משרד הבריאות. עכשיו יש לי מקצוע חדש, חוץ מהספורט.

ואז הגיעו  ההורים, שמאשימים אותי ואת בעלי בחשיפת ילדיהם למחלה, וגם אחרי שהילדים יצאו שליליים, והם עדיין לא מצאו מקום בכל הקיום האפסי שלהם להתנצל חס וחלילה על ההאשמות המופרכות, הם הפיצו וכתבו דברים מזעזעים. הרוב שקרי ובמעט מהם גרעין אמת. כל כך נפגעתי מהם מאותם הורים היסטריים וחסרי לב.

בסופו של דבר אני מקשיבה לבעלי ובמקום לכעוס עליהם אני מרחמת עליהם – או כמו שהוא אומר – "אתחשופה להם רק כמה רגעים בחיי, הם צריכים לחיות עם עצמם יום יום כל חייהם".

 ואז אני חוזרת לאופטימיות והסטודיו שלי הוא תמיד מקום לאופטימיות, כי למרות כל גל השמועות עדיין נשארו לי המתאמנות שלי, נאמנות אלי כמו שאני נאמנה להן. אני באמת מקריבה המון כדי לקיים את הסטודיו שלי ואת הסטודיו אונליין, שהוקם כתוצאה מהקורונה. וחשבתי שיחלוף,  אבל הוא תופס מקום יותר ויותר גדול בחיי, כולל תוכנית חדשה דיגיטלית  שהוצאתי לעולם ממש בתוך עולם שכולו קורונה. אני חיה בתוך הבידוד את העולם הוירטואלי בכל עוצמתו. הוא מדהים ומלא אופציות. התחלתי לאמן מתאמנות מקריית שמונה, אילת ואפילו מניו-יורק (היי בנות!!).

אני מתגעגעת לסטודיו היפה והורוד שלי. יש שם אנרגיה שהיא חד פעמית ונדירה ורק מי שנכנסה בשערי היכל התהילה הורוד שלי יודעת על מה אני מדברת.

בקרוב גם זה יעבור. אולי לא לגמרי, אבל נחזור לשפיות שלנו. בינתיים חפשו אותי באונליין – קשה איתי  , וקצת מפחיד אבל יש תוצאות ואח" כ מחייכים ומרוצים. וזה כבר שווה את הכל.

תישארו בריאים. אוהבת אירה.