עשרות נערות-תלמידות התאספו בחשאי בשבוע שעבר בבית פרטי בקאבול, בירת אפגניסטן. היה זה היום האחרון ל"שנת הלימודים" שלהן בבית ספר לא רשמי שהוקם על ידי אישה אמיצה בשם סודבה נז'אנד. היא ואחותה לימדו בשנה החולפת אנגלית, מדעים ומתמטיקה לבנות שצריכות היו ללמוד על כך בבית הספר התיכון.

במלאת שנה לנסיגה החפוזה של ארצות הברית מאפגניסטן לאחר שהות צבאית של 20 שנה במדינה, הביאו באתר 'NBC ניוז' את סיפורה של חבורת נערות אפגניות שרק רוצות ללמוד. הן גדלו במדינה תחת שליטה אמריקאית עם "פריבילגיה" של חופש, ובאחת נסגרה ארצם תחת מסך ברזל איסלאמי. נערות אלה, בנות מזל מחד וחשופות לסיכון מאידך, הן המיעוט. רוב בנות העשרה באפגניסטן כבר לא ראו כיתה מזה שנה, וזה לא עומד להשתנות כל עוד הטליבאן שולט.

מעבר לסיפור הטראגי עצמו, מעניינת גם זווית הכיסוי של הנושא בתקשורת המיינסטרים במערב. בכתבה מסופר על "כמה בנות והורים המנסים למצוא דרכים למנוע מהחינוך להיעצר עבור דור של נשים צעירות" ועל "הגישה הלא שוויונית לחינוך". הסיפור עצמו מרגש ומייאש, אבל המיסגור נאיבי ומנותק מהמציאות הקודרת. המאמר מספר על הנערות הלומדות במחתרת כמו על סדנת העצמה נשית, במונחים מערביים נאיביים של שוויון, כאילו מאבק ציבורי יעזור מול הטאליבן. למטה במאמר מסתתרות כמה עובדות מפוכחות יותר.

"כשהטליבאן עמד לקחת מנשים את זכויות החינוך ואת זכויות העבודה, רציתי לעמוד נגד החלטתן בכך שלימדתי את הבנות האלה", סיפרה סודבה נז'אנד ל-Associated Press. כמו שלה יש עוד מספר בתי ספר מחתרתיים הפועלים מאז השתלטות הטליבאן על המדינה לפני שנה, אז אסר בעל הבית החדש-ישן על בנות להמשיך את השכלתן לאחר כיתה ו'. הטליבאן אמנם התיר לנשים להמשיך ללמוד באוניברסיטאות, אך חריג זה יהפוך ללא רלוונטי כשלא יהיו עוד בנות שמסיימות בתי ספר תיכוניים. "אין דרך למלא את הפער הזה, והמצב הזה מאוד עצוב ומדאיג", אמרה נז'אנד.

כמעט כל אוכלוסיית אפגניסטן התדרדרה לעוני ומיליונים נותרו בלי יכולת להאכיל את משפחותיהם כאשר נותקו מהעולם מדינית וכלכלית עם השתלטות הטליבאן. מורים, הורים ומומחים מזהירים כולם כי המשברים המרובים במדינה, כולל הקריסה ההרסנית של הכלכלה, מתגלים כמזיקים במיוחד לילדות. הטליבאן הגבילו את עבודתן של נשים, עודדו אותן להישאר בבית והוציאו קודי לבוש המחייבים אותן לכסות את פניהן, למעט עיניהן, למרות שהקודים לא תמיד נאכפים.

הקהילה הבינלאומית דורשת מהטליבאן לפתוח בתי ספר לכל הבנות, וארה"ב והאיחוד האירופי יצרו תוכניות לשלם משכורות ישירות למורים באפגניסטן, בלי להכניס את הכספים דרך הטליבאן. אבל נראה ששאלת חינוך הבנות הסתבכה בהבדלים מאחורי הקלעים בין הטליבאן לאופוזיציה היותר קיצונית. חלק בתנועה תומכים בהחזרת בנות לבית הספר - אם כי הם לא רואים התנגדות דתית לכך ואם כי הם רוצים לשפר את הקשר עם העולם. אחרים, במיוחד זקני השבט הכפריים, המהווים את עמוד השדרה של התנועה, מתנגדים לה בתוקף. גורמים רשמיים התעקשו בפומבי שהם יאפשרו לבנות נוער לחזור לבית הספר, אך אומרים שנדרש זמן כדי להקים לוגיסטיקה להפרדה מגדרית קפדנית כדי להבטיח "מסגרת אסלאמית".

סוכנות הסיוע Save the Children קיימה בחודשים מאי ויוני סקר ראיונות נרחב בקרב נערים ונערות בגילאי 9 עד 17 בשבעה מחוזות. הסקר, שפורסם בשבוע שעבר, מצא כי יותר מ-45% מהבנות לא הולכות לבית הספר, לעומת 20% מהבנים. עוד נמצא כי 26% מהבנות מראות סימני דיכאון, לעומת 16% מהבנים.

בשנות ה-90', ב"קדנציה" הראשונה של שליטת הטאליבן באפגניסטן, שנות פיצוץ פסלי הבודהא, הארגון האיסלאמיסטי הטיל הגבלות מחמירות הרבה יותר על נשים ובנות - אסר על כולן ללמוד או לעבוד וחייב אותן לעטות בורקה מחוץ לבית. ב-20 השנים שאחרי שהטליבאן הודח מהשלטון ב-2001, דור שלם של נשים השתלב בלימודים ובעבודה, במיוחד באזורים עירוניים. הטליבאן, שלכאורה הכיר בשינויים הללו, הרגיע את האפגנים ואת המערב כשתפס את השליטה שוב בשנה שעברה והבטיח שהיד הכבדה היא נחלת העבר.

במרץ דובר על פתיחת הלימודים, אבל ב-23 לחודש, יום הפתיחה המחודשת, ההחלטה התהפכה לפתע, והפתיעה אפילו את פקידי המשרד. נראה היה שברגע האחרון, המנהיג העליון של הטליבאן, מולה חיבאטוללה אחונדזאדה, נכנע לאופוזיציה. שכיבה קדרי, בת 16, נזכרה כיצד הופיעה באותו יום, מוכנה להתחיל את כיתה י'. היא וכל חברותיה לכיתה צחקו והתרגשו, עד שנכנסה מורה ואמרה להם ללכת הביתה. הבנות פרצו בבכי, אמרה. "זה היה הרגע הכי גרוע בחיינו". מאז, היא מנסה להתעדכן בלימודים בבית, קוראת את ספרי הלימוד, הרומנים וספרי ההיסטוריה שלה. היא לומדת אנגלית באמצעות סרטים וסרטוני יוטיוב. שכיבה ואחותה הצעירה לא יכולים ללכת לבית הספר שלה, אבל שני אחיה יכולים. אחותה הגדולה לומדת משפטים באוניברסיטה פרטית. אבל זו נחמה קטנה, אמר אביהם, מוחמד שאה קאדרי. רוב הפרופסורים עזבו את הארץ, והורידו את איכות החינוך. גם אם הצעירה תקבל תואר באוניברסיטה, "מה היתרון?" שאל קאדרי, עובד ממשלתי בדימוס בן 58. "לא תהיה לה עבודה. הטליבאן לא יאפשר לה לעבוד", אמר.

קאדרי אמר שהוא תמיד רצה שילדיו יקבלו השכלה גבוהה. עכשיו זה אולי בלתי אפשרי, אז הוא חושב לעזוב את אפגניסטן בפעם הראשונה אחרי שנים, למרות ששרד את המלחמה. “אני לא יכול לראות אותם גדלים מול העיניים שלי בלי השכלה; זה פשוט לא מקובל עלי", אמר. 
 
בתי הספר המחתרתיים האלו מציגים חלופה, אם כי זו טיפה בים. גם המגבלות והסיכונים רבים. חודש לאחר השתלטות הטליבאן, נז'אנד החלה ללמד ילדי רחוב לקרוא עם שיעורי חוץ לא רשמיים בפארק בשכונתה. נשים שלא ידעו קרוא וכתוב הצטרפו אליהן, אמרה. זמן מה לאחר מכן, נדבן שראה אותה בפארק שכר עבורה בית לקיים בו שיעורים, וקנה שולחנות וכיסאות. ברגע שהיא פעלה בפנים, נזהנד כללה בנות נוער שלא הורשו עוד ללכת לבית ספר ציבורי. כיום יש אצלה כ-250 תלמידים, כולל 50 או 60 תלמידות מעל כיתה ו'. "אני לא רק מלמד אותם מקצועות בבית הספר, אלא גם מנסה ללמד אותם איך להילחם ולעמוד על זכויותיהם", אמר נז'אנד. הטליבאן לא השתנו מהפעם הראשונה שלהם בשלטון בסוף שנות ה-90', אמרה. "אלה אותם טליבאן, אבל אנחנו לא צריכות להיות אותן נשים של אותן שנים. עלינו להיאבק: בכתיבה, בהרמת קול, בכל דרך אפשרית". 

עוד ב-

אפגניסטן עוקפת את הסנקציות הכלכליות באמצעות קריפטו

לכתבה המלאה

בית הספר של נאז'אנד, ואחרים כמוהו, אינם חוקיים מבחינה טכנית תחת ההגבלות הנוכחיות של הטליבאן, אך עד כה הם לא סגרו את בית הספר שלה. עם זאת, לפחות אדם אחד נוסף שמפעיל בית ספר סירב לדבר עם עיתונאים, מחשש להשלכות אפשריות. למרות מחויבותה הבלתי מעורערת, נז'אנד דואגת לעתיד בית הספר שלה. הנדיב שלה שילם שכר דירה של שישה חודשים על הבית, אבל הוא מת לאחרונה, ואין לה שום דרך להמשיך לשלם עבור שכר דירה או אספקה. עבור התלמידים, בתי הספר המחתרתיים הם גלגל הצלה. "זה כל כך קשה כשאתה לא יכול ללכת לבית הספר," אמרה אחת מהן, דוניה ארבאבזדה. "בכל פעם שאני עובר ליד בית הספר שלי ורואה את הדלת הסגורה... זה כל כך מרגיז אותי."