מה למדתי מגמר גביע המדינה בכדורגל? כילד קטן – אהבתי כדורגל. זה היה תור הזהב של הכדורגל הישראלי שהביא את הנבחרת הלאומית לשתי אולימפיאדות ומונדיאל. הפעם האחרונה שהלכתי למגרש הייתה בבר מצווה, אוקטובר 1981. ישראל אירחה את פורטוגל באצטדיון רמת גן הישן עם הטריבונות מבטון וניצחה 1:4, בני טבק כבש שלושער. בדיעבד, המשחק הזה חתם את תור הזהב, והתחיל את העידן שבו חלוצים ישראליים מתקשים למצוא את דרכם ברחבה, אך מצליחים לא רע במיטה עם ילדות בנות 15 שמספרות שהן בנות 18.

במקביל לדעיכת הענף, דעך גם העניין שלי בכדורגל, עד שאמש שברתי את החרם והלכתי לגמר גביע המדינה באצטדיון טדי. כמו כל סלב, גם אני מוצף בהזמנות לאירועים ופתיחות שאת רובן אני דוחה. הפעם נעניתי להזמנה – פחות מאהבת הכדור ויותר בגלל שקובי סוויסה, שותפי לצמד "פטמה וראש", היה כדורגלן בנעוריו ונשאר אוהד. לא התכוננתי לקונצרט של הפילהרמונית, אבל גם לא ללינץ'.

אחרי הכל – גם מכבי חיפה וגם הפועל באר שבע – אינן קבוצות ימניות במיוחד או לאומניות בצורה יוצאת דופן. אוהדי מכבי חיפה, הקבוצה הראשונה ששילבה בני מיעוטים בהרכב, אפילו נחשבים כסמל לדו קיום, ויצא לי להכיר אישית ערבי לא ציוני שהוא אוהד שרוף של הקבוצה.
 

מסתבר שלא הערכתי נכון את  נטייתם של ישראלים לאלימות. כבר בשער הגיא, התקשרה היחצ"נית שהזמינה אותנו למשחק וביקשה שלא נגיע לשוק מחנה יהודה לארוחת צהריים עם אוהדים, כי אוהדי חיפה ובאר שבע הפכו את השוק לזירת אגרוף. בהמשך, אוהדים רעולי פנים זרקו למגרש חזיזים, אבוקות ומבחר חומרי נפץ שמשום מה נקראים בז'רגון שלהם "לעשות שמח".

הם גם זרקו מקלות וכסאות - שעוררו מצד אחד געגועים לטריבונות הבטון הפרימיטיביות של לפני 40 שנה ומאידך זיכרונות מאוד לא נעימים ממתקפת הטרור באשדוד שעברתי בדיוק לפני שלושה שבועות. בהפסקה התנפלו עלי אוהדי חיפה – אלו שידועים כאמור בדו קיום אבל כנראה פחות סובלניים לסלבים אנטי-ציוניים. רק בנס ניצלתי מלינץ' בזכות תושייתם של שוטרים שאיימו באלות על המתפרעים וחילצו אותי מהאצטדיון הבוער.

 
מכאן ללקח הפוליטי. כאשר הותקפתי באשדוד, היו שאמרו שמדובר בעשב שוטה כי רק כיסא אחד נזרק (למרות שעשרות ירקו, קיללו, השפריצו חומרי ניקוי, זרקו אבנים וריססו בגז פלפל). אמש, באצטדיון טדי, הפכו העשרות לעשרות אלפים. ההמון האלים הביא אותי לגבש תובנה פוליטית ששנים פחדתי להגיע אליה. הגם שהייתי אנטי-ציוני בהשקפתי, הפיתרון שנראה לי ראוי עד אתמול לסכסוך הישראלי-פלסטינאי – שתי מדינות לשני עמים - עמד עדיין בשולי הקונצנזוס.

זה פיתרון שהשמאל מנסה לדחוף אליו עשרות שנים. אפילו נתניהו – בנאום בר אילן משנת 2009 - אימץ במידת מה את הרעיון. ההיגיון שמאחורי הפיתרון הוא שאם ישראל תחטוף מכה קטנה, לא אנושה, תפנה חלק מההתנחלויות ותאפשר לפלסטינאים להקים מדינה סמלית בגדה המערבית – נשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו – כי הפלסטינאים יספקו את יצרם וישראל תהיה מדינה מערבית דמוקרטית שלווה בסגנון אירופאי.
 

המפגש המאוד לא נעים עם האוהדים החוליגנים של מכבי חיפה, שאלימותם עדיין אינה מגרדת אפילו את זו של לה-פמיליה ואוהדי בית"ר, הביאה אותי להבנה שמכה קטנה בכנף לא תספיק. האלימות החייתית וחוסר הסובלנות בחברה הישראלית, שבגללם אני לא יכול לראות משחק כדורגל בלי הפרעה, הגיעה למימדים שדורשים אוברול מסיבי – מהסוג שגרמניה עברה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בנות הברית הבינו אז שעונש קל – כמו שחטפו הגרמנים אחרי מלחמת העולם הראשונה כאשר איבדו 13% מהטריטוריה – לא מספיק בשביל להעביר את המסר. רק אחרי שחתכו מגרמניה שליש משטחה, שמו אותה תחת כיבוש למשך ארבע שנים וגירשו 12 מיליון גרמנים מביתם – קיבלנו גרמניה אחרת באמת, שבה לא צריך לפחד מאלימות כשהולכים למגרש כדורגל. גם לנו כדאי להיפרד מהאשליה שאם רק נאפשר לפלסטינאים להקים מדינה – יהודים יפסיקו להרביץ מכות בגלל מקום חנייה, אחרי שהם תורגלו במשך שנים בשירותם הצבאי שזה בסדר לפוצץ את הפנים לפלסטינאים ולהרוג עיתונאים שמעזים להפריע לעבודת הכובש.
 

הרפובליקה הישראלית זקוקה ל-restart שינכה אותה מהאגרסיביות שנדבקה בה בעקבות המיליטריזם והכיבוש. איך עושים את זה? אולי בעזרת חוקה שתדגיש את זכויות הפרט על חשבון זכויות הלאום; אולי מדיניות ענישה חמורה שתשלח כל מי שנוקט באלימות קלה (כולל בני נוער) – למאסר ממושך; אולי ישעיהו לייבוביץ' צדק כשאמר שמלחמת אזרחים היא לפעמים המוצא היחיד מפשיזם.

עוד ב-

אמיר חצרוני נרדף ברחובות אשדוד ע"י "הרמבו של העיר"

לכתבה המלאה

ואולי – וזה כנראה הפתרון הכי קל והכי פחות אלים  -  המתחים הפנימיים בחברה הישראלית, שהפכה בשנים האחרונות לקונפדרציה רופפת של מיעוטים – רוסים, מתנחלים, חרדים, בדווים, פמיניסטיות, מזרחיים - פשוט יפוררו אותה מבפנים. כאשר ההייטקיסטים, שעבודתם מחזיקה את ישראל כלכלית על הרגליים, יעשו את הצעד המתבקש ויהגרו למדינות עם פחות מיסים ופחות מלחמות  - נגיע לשוקת השבורה, שכנראה נחוצה על מנת לשנות כיוון.