בארץ
בין סולידריות לאינטרסים: על החזית המדינית סביב מלחמת חרבות ברזל
תמיכת העולם הנאור בישראל, לא טמונה רק בחיבת ציון, אלא מונעת ממגוון רחב של אינטרסים. אם שעון חול דיפלומטי או בלעדיו – מה שחשוב הוא להתמקד בהשלמת את המשימה, לשקם את שנהרס ולהחזיר לעצמנו את חופש הפעולה עליו ויתרנו
מלחמת חרבות ברזל נכנסה לשבוע החמישי, כשבגזרה הדרומית מתקדמים כוחות צה"ל לעבר השגת מטרתם – השתלטות על העיר עזה כשלב ראשון, בדרך לכיבוש הרצועה כולה ולהכרעת החמאס. המלחמה עשויה להימשך עוד זמן רב, שבועות ואולי חודשים, אבל כל יום שעובר מקרב את החמאס לתבוסתו – זאת כמובן, בתנאי שלישראל יהיה אורך נשימה ויעמוד לרשותה הזמן הנדרש להשלמת המשימה. העניינים תלויים כמובן גם בקהילה הבינלאומית, ובעיקר בארצות הברית, שהעניקו לנו – באופן נדיר יש לומר – גיבוי מוחלט ואף אור ירוק לצאת למערכה.
אחרי הכול, חשוב להבין כי מדובר באינטרסים. לא רק בגלל חיבת ציון אנו זוכים לתמיכתו של העולם הנאור, אלא גם ובעיקר משום שמדינות העולם מבינות שמאבקנו בטרור וברצחנות הוא גם מאבקן שלהן, וכי טרור ורצחנות אלו יגיעו בסופו של דבר גם אליהן במידה ולא יעצרו בעזה.
ומכיוון שמדובר באינטרסים, אין להתפלא שבחומת הסולידריות עם ישראל החלו אט אט להתגלות סדקים. כך למשל, נשיא צרפת, עמנואל מקרון, כבר קרא להפסקת אש בשל מספרם הגבוה של נשים וילדים שנפגעו בקרבות בעזה. לא מדובר חלילה בנפגעים ישראלים, כי אם בפלסטינים. מקרון הסביר כי בעודו תומך בזכותה של ישראל להגן על עצמה, הוא נדרש להסתכל גם על בני הקהילה הערבית והמוסלמית בצרפת – מצביעים פוטנציאלים בבחירות במדינה, שבתמיכתם הוא רוצה כדי להבטיח את שלטונו. וכך, במקום להתמודד עם הרדיקליות והקיצוניות המקננות באוכלוסיית מהגרים זו, קל יותר לנסות ולרצות אותה על חשבונה של ישראל.
האמריקאים גם הם הולכים ומאבדים את סבלנותם. בעיקר הם מצפים לשמוע מישראל מה כוונתה לעשות עם רצועת עזה לאחר מיטוט החמאס. אלא שספק אם לראש הממשלה, בנימין נתניהו, יש מענה לכך. כאן יש להביא בחשבון כי "הבייס" התומך בו אינו מוכן לשמוע על הרשות הפלסטינית, ואפשר שגם שנתניהו עצמו אינו רואה ברשות חלק מהפתרון אלא את מקור הבעיה, בשל חולשתה והעדר נחישותה להילחם בטרור החמאסי.
היות וחייבים לתת לאמריקאים תשובה, העלו בישראל את הרעיון להקים כוח משימה בינלאומי ולהציב בראשו את טוני בלייר – ראש ממשלת בריטניה לשעבר ומי שכיהן כשליח הקוורטט למזרח התיכון – כדי שיעניק מכובדות בינלאומית ואולי גם ניסיון והכרה עם השטח, למאמץ להציע אלטרנטיבה לרשות הפלסטינית כשליטה לעתיד של הרצועה.
ובינתיים האמריקאים צוברים כוחות צבא באזור, מתוך מטרה למנוע הסלמה והדרדרות למלחמה אזורית כוללת. יש להניח כי אם מישהו יתפתה לתקוף את כוחותיהם, איראן או חיזבאללה – הוא יענה בתגובה. דוברים אמריקאים אף רמזו כי אם חיזבאללה יחליט לתקוף את ישראל, עשויה ארצות הברית להיכנס לקרב לצידה. אבל לכך עוד חזון למועד.
במצב העניינים הנוכחי, ברור שהחיבוק האמריקאי הוא חיבוק דב. החיבוק הזה מעניק אמנם חום ותמיכה לישראל, אבל עתיד לכבול את ידינו ביום שאחרי הכרעת החמאס או אף לפני כן – במידה ושעון החול הדיפלומטי ימוצה, וארצות הברית תגיע למסקנה שלטובת האינטרסים האזוריים שלה יש להפסיק את המערכה. ועדיין טוב שהאמריקאים איתנו, מגויסים ותומכים. כעת צריך רק לוודא שכשנקום מחדש על רגלינו, נדע לשקם את שנהרס ונפעל גם להחזיר לעצמנו את חופש הפעולה עליו ויתרנו.
עוד ב-
*הכותב, פרופ' אייל זיסר, הוא סגן הרקטור של אוניברסיטת תל אביב ומזרחן – מומחה להיסטוריה המודרנית של סוריה ולבנון, ולסכסוך הישראלי-ערבי.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(0):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
