בשבת השחורה של שמחת תורה 7 לאוקטובר 23, הוביל סא"ל סלמאן חבקה ביוזמתו את כוח הפריצה והלחימה לתוך קיבוץ בארי והיה הדמות המושיעה והמשחררת של אחינו ואחיותנו הנצורים בקיבוץ.

בראיון עימו אמר סא"ל חבקה: "כוחנו באחדותנו. אין לנו ברירה אחרת. זו העת להיות ביחד ולהוביל לניצחון" שלושה שבועות לאחר מכן, נהרג סא"ל סלימאן חבקה בקרב בצפון עזה. בן 33 במותו כשהוא מותיר אישה צעירה ותינוק בן שנה וחצי. 4 לוחמים דרוזים נהרגו מתחילת הקרבות: 2 קצינים בכירים ושני חיילים.

הם נפלו בקרב באמונה שלמה במחויבותם לשמור על מולדתם ומתוך הזדהות מוחלטת עם המדינה והחברה החיה בה. כאלה אנו הדרוזים: בשר מבשרה של החברה והמדינה הישראלית. את ברית הדמים בינינו לקחנו בכל הרצינות והמחיר ששילמנו ממלא את בתי הקברות הצבאיים שלנו והותיר משפחות שכולות אשר איבדו את היקר להן מכל.

בשש לאחר המלחמה, יחזרו החיילים הדרוזים אל בתיהם בכפרים וימצאו שם את הודעות הקנס המחכות להם בגין בנייה לא חוקית תחת חוק קמיניץ. 4000 דוחות של מאות אלפי שקלים כל אחד בגין בתים אשר נבנו על אדמות פרטיות אולם לא זוכים לאישורים בגלל אותו חוק אשר אינו מאפשר תכניות מתאר ועתיד לבנינו בכפרים הדרוזים.

כדי להוסיף ולזרות מלח על פצע העלבון נחקק בשנת 2018 חוק הלאום, אשר הפך את הדרוזים לאזרחים סוג ב'. את הזעם בעדה הדרוזית ראינו כבר לפני כמה חודשים בדרג המנהיגותי הכי בכיר. זה אינו מובן מאליו בעדה שלנו השומרת כעיקרון על הבעת נאמנות וממלכתיות בכל מחיר. אולם אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?

אל לממשלת ישראל לטעות מול הממלכתיות, הנאמנות והמחיר ששילמו גיבורי ישראל מעדתיינו אשר לחמו ללא חת כנגד מחבלי החמאס שביצעו טבח איום בתושבי יישובי עוטף עזה. הדרוזים אינם אוכלוסייה שתקנית וקורבנית.

בנוסף לנאמנות מוחלטת זו והתייצבות ללא עוררין בשעת מלחמה על חיינו, מתלהט ומתחדד הכעס על כך שצעירנו טובים דיים כדי "למות בעד ארצנו" ולא נחשבים ראויים לשוויון זכויות והזדמנויות כדי לחיות כמו  שאר האוכלוסייה היהודית. את המושג 'ברית הדמים' החלפנו במושג 'ברית החיים'. אנו לא טובים רק כדי למות אנו רוצים עתיד במדינה שלנו כי אין לנו ארץ אחרת. 

היינו ונהיה אוכלוסייה נאמנה למדינת ישראל. הדורות הצעירים מבקשים להיות כמו הצעירים היהודים: לבנות את ביתם ולגדל את משפחותיהם בצביון האופייני למסורת הדרוזית. אנו מצפים ממשלות ישראל לכבד את המסורת שלנו לפחות כמו שאנו מכבדים את המסורת היהודית והישראלית כאשר חובת ההוכחה המתמדת עלינו.

צעירנו החוזרים משדה הקרוב ראויים להיות זכאים לבתיהם, לחינוך המזניק אותם למציאות מקצועית מעודכנת, לפרוץ גבולות מקצועיים, להשתלב בתעשיית הטכנולוגיה וההייטק, בהובלת ההשכלה, הקידמה והיזמות. לשלב בזהותם ליברליות היודעת לחיות עם המגבלות של חברה מסורתית ומחוייבת לקהילתה ומאידך - לפרוץ לקריירה המאפשרת לצעירות ולצעירים לשגשג ולצמוח ולא להשאר מתוסכלים לאחר השחרור מהצבא.

חוק קמיניץ וחוק הלאום הם נעיצת פגיון בליבנו אשר ממשלת ישראל  טרם השכילה לתקן ולהכיר באיוולת של חקיקתם. גם במלחמה הזו כמו במלחמות ישראל האחרות, באנו מייד ולא הססנו להלחם ולשלם בדם דרוזי. אולם אנו לא רק טובים לסיפורי אחדות בעת מלחמות. מעל לכל דבר אחר, חיינו, כבודנו ועתיד הדורות הבאים של ילדינו - חשוב לנו יותר מכל. האם ממשלת ישראל סוף סוף תבין את האיוולת ותתקן את החקיקה המפלה בין דם לדם?

עוד ב-

כבוד גדול לעדה הדרוזית: מי זכה לקבל את "אות הנשיא"?

לכתבה המלאה

הכותב הינו קופטאן חלבי, חבר קרוב של סא"ל סלמאן חבקה ז"ל ומייסד המרכז לקידום החייל הדרוזי המשוחרר.