אמש (חמישי) התרחש תקדים מסוכן בישראל - ראש השב"כ פוטר בהליך הדחה מזורז. ביום ראשון, היועצת המשפטית לממשלה עלולה להיות הבאה בתור. המהלכים הללו אינם רק החלפת אנשי מקצוע בכירים - הם מהווים מתקפה ישירה על מוסדות הדמוקרטיה. זו מעולם לא הייתה שאלה של ימין או שמאל, אלא שאלה אחת פשוטה: האם נישאר מדינה בה הריבון הוא העם, או שנהפוך למדינה בה הריבון הוא אדם אחד?

ישראל על סף תהום דמוקרטית: דו"ח מכון V-Dem השבדי שפורסם לפני כ-10 ימים מצביע כי זו כבר השנה השנייה שישראל מסווגת כ"דמוקרטיה אלקטורלית" בלבד - כלומר, מדינה שבה מתקיימות בחירות, אך הערכים הדמוקרטיים החיוניים נשחקים: הפרדת רשויות, עצמאות מקצועית של השירות הציבורי, ושלטון החוק. מה שאנו רואים אינו משבר אמון רגיל בין ראש ממשלה לראש שירות, אלא ניסיון שיטתי להחליף מקצועיות בנאמנות אישית. למעשה, כבר שנתיים שישראל אינה נחשבת עוד לדמוקרטיה ליברלית בעיני העולם.

השתלטות פוליטית על השב"כ היא צעד מסוכן במיוחד. השב"כ, בניגוד לצה"ל או למוסד, פועל בתוך המדינה ובעל סמכויות נרחבות למעקב, האזנות, ומעצרים. כשכוח כזה נופל לידיים פוליטיות, התוצאה עלולה להיות הרסנית.

השופט בדימוס אהרן ברק הזהיר מפני הסכנה למלחמת אחים ושפיכות דמים - אמירה שאמנם מבטאת חשש אמיתי, אך היה מקום להימנע ממנה בימים רגישים אלה כדי לא לשפוך שמן למדורה. החשש העמוק כעת הוא שנתניהו ימנה ראש שב"כ מריונטה מטעמו, וכשמנהיג ממנה לראש שירותי הביטחון החשאיים אדם הסר למרותו האישית בלבד - המדינה חדלה להיות דמוקרטיה.

העם כבר שינה מציאות: ההיסטוריה הישראלית רצופה בדוגמאות שבהן העם יצא לרחובות ושינה מציאות, ללא קשר לשיוך פוליטי. ב-1951 בהפגנות נגד השילומים מגרמניה, אנשים מכל הקשת הפוליטית התאחדו כשבגין עמד על הבמה. ב-1971 הפנתרים השחורים הוציאו אלפים, מימין ומשמאל, נגד האפליה העדתית.

ב-1974 הפגנות המונים הובילו להתפטרות גולדה אחרי מלחמת כיפור. בשנות ה-80 היו הפגנות המוניות נגד האינפלציה שהשתתפו בהן אזרחים מכל הקשת הפוליטית. בסוף שנות ה-90, "ארבע אמהות" הוציאו אלפים לרחובות עד ליציאה מלבנון. ב-2011 פרצה מחאת האוהלים של מאות אלפים נגד יוקר המחייה. וב-2023, מאות אלפי ישראלים, רבים מהם ימניים, יצאו לרחובות נגד הרפורמה המשפטית.

זכרו: אין מספיק "שמאלנים" בישראל כדי למלא את כיכרות ההפגנה - בליל גלנט היו 700 אלף מפגינים ברחבי הארץ! זה שווה ערך לכ-20 מנדטים, בעוד שהשמאל מייצג בקושי 8 מנדטים בכנסת ביום טוב. המפגינים הם אזרחים מכל המחנות שאכפת להם מעתיד המדינה.

הכוח בידינו - צאו לרחובות: הדמוקרטיה לא קורסת ביום אחד. היא מתפרקת בהדרגה, צעד אחר צעד. היום זה רונן בר. מחר זו היועצת המשפטית. אחריהם יבואו עוד מוסדות, עוד ערכים, עוד נורמות דמוקרטיות. בקרוב מאוד, אם לא נפעל, לא נזהה את המדינה שהכרנו.

האחריות עכשיו על כולנו - אזרחים ואישי ציבור כאחד. ההיסטוריה מלמדת שכשהעם הישראלי מתאחד סביב ערכים משותפים ויוצא לרחובות, השינוי מגיע. המאבק אינו בין ימין לשמאל, אלא בין אלה שרואים את טובת המדינה לבין אלה שרואים רק את טובתם האישית. לכן לא תהיה מלחמת אחים - הוויכוח אינו בין האחים, יש כמעט קונצנזוס לאומי שהשלטון הוא הבעיה, לא האזרחים מ"הצד" השני.

כרגע, השלטון מנותק מהעם - הוא חושב על עצמו ועל הישרדותו, לא על אזרחיו. אבל העם חזק, והעם מבין את גודל הסכנה. המקום שלנו עכשיו הוא ברחובות. צאו מהבתים! היאבקו על ביתכם, על עתידכם, על הדמוקרטיה הישראלית! בגשם, בקור, בחום - אין תירוץ להישאר בבית כשהדמוקרטיה בסכנה.

מה שישנה את המציאות הוא מספרים - מאות אלפים, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, באופן עיקש ובלתי מתפשר. לא אלימות! אלימות לעולם לא מביאה לשינוי חיובי, היא רק מחמירה את המצב. כוחנו במספרים, בנחישות ובעקביות. בדמוקרטיה אמיתית, העם הוא הריבון. והריבון חייב להשמיע את קולו עכשיו - בכיכרות, בצמתים, ברחובות. לפני שיהיה מאוחר מדי.

הכותב: דביר קריב, שירת בשב"כ 22 שנים רובן כאיש שטח בחטיבה לסיכול טרור לא ערבי, היה אחראי על המידע והמודיעין בחקירת רצח רבין. מחבר רב המכר "יצחק" על הרצח. כיום איש חינוך ומרצה על ערכי הדמוקרטיה. אופטימיסט מוצהר, שעכשיו דואג, ממש.

עוד ב-

פיטורי ראש השב"כ: זה המהלך שנועד לעצור אותם

לכתבה המלאה