לשם המשפחה שלי, חודורוב, לא ייחסתי משמעות רבה עד למלחמה הנוכחית. באופן כללי ידעתי שמדובר בעיירה אוקראינית לא גדולה, ליד לבוב, שסבלה גם בעבר מפלישות חוזרות – פעם מצד הסובייטים ופעם מצד הנאצים. אלפי תושבים יהודים, שבניגוד לאבותיי לא היגרו משם בזמן, נרצחו בידי המשטרה המקומית (כשהיא מתוגברת בכוחות גרמניים) באקציות אכזריות עד 1943. רק כעשרה ניצולים הוסתרו בבתיהם של חסידי אומות עולם, וכך שרדו את מוראות המלחמה.

מהקהילה המשגשגת שהתקיימה בחודורוב עד לשואה לא נותר היום זכר, ורק שרידים מבית הכנסת העתיק שלה עדיין מוצגים בבית התפוצות לטובת שוחרי היסטוריה אילמת.

סיפור העיירה חזר להעסיק אותי רק בשל השיח בימים האחרונים, על החלק שצריכה (או לא צריכה) ממשלת ישראל ליטול בסנקציות הכלכליות על רוסיה. ייאמר מיד: היקף הסחר או ההון שמועבר בין שתי המדינות שולי לחלוטין בראיית הקרמלין, ובטח שלא בו תלויה כלכלת הענק של מוסקבה; כיצרני אנרגיה עצמאיים, אפילו גז טבעי בכמויות זניחות אנחנו לא רוכשים מהרוסים. ברור גם שיש כאן מה להפסיד: חופש הפעולה של חיל האוויר בסוריה, שהפכה לחזית איראנית קדמית, נשען על שיתוף פעולה עם פוטין ומכאן האינטרס שמזהים רבים בשמירה על ניטרליות דיפלומטית. מנקודת מבט פרגמטית, של ניתוח העלות מול התועלת, ייתכן שהם אפילו צודקים.

ומצד שני עומדת חודורוב בחורבנה: הרי אילו מישהו במערב התעניין אז בגורל אוקראינה, העיירה ויהודייה יכלו להינצל כמו עוד מיליוני בני אדם. בריטניה, צרפת, ארה"ב ולמרבה האירוניה גרמניה, מבינות היום באיחור שאסור לעולם לעמוד מנגד, כשמדינה מפרה בכוח הזרוע את ריבונות שכנתה רק בשל שאיפתה להצטרף לברית הגנתית כמו נאט"ו.

ודווקא ישראל, שמצפה בצדק מהמערב להתחשב בצרכיה שלה – בראשם האיום האיראני – מתבדלת מהציר הליברלי בנימוק שמדובר ב"צרות של אחרים", ושהאינטרס הלאומי קודם למעורבות בסכסוכים גלובליים. האם כשנתעורר מסיוט המלחמה, נרצה למצוא את עצמנו בצד של מקרון, ג'ונסון ובייידן – או בצד של פוטין ובני בריתו בסין? איך נדרוש מאחרים לנקוט סנקציות חדשות על טהרן, כשסירבנו להצטרף למהלכים שיזמו נגד תוקפן אחר? בעידן דיגיטלי ומתועד, שבו קשה מאוד לשכתב את ההיסטוריה, השאלה הזו צריכה להנחות כבר היום, ערכית ואסטרטגית, את שרי הקבינט הביטחוני; ברור שגינויים רפים באו"ם, או הבעת הזדהות עם סבלו של העם האוקראיני, לא ייחשבו בדיעבד למעשים.

ראש הממשלה בנט ונשיא רוסיה פוטין. צילום: Kobi Gideon/GPO

הדברים תקפים שבעתיים על רקע יעילותם המפתיעה של הצעדים שננקטו עד כה: בתוך פחות משבוע הוחלט לנתק בנקים במוסקבה ממערכת ה-Swift שמאפשרת העברות כספים בין מדינות (אם כי, בינתיים, לא את כולם); לאסור על "ייצוא דואלי" לרוסיה, כלומר מכירת מוצרים טכנולוגיים שעלולים לשמש גם למטרות צבאיות; לסגור את השמים האירופיים בפני חברת התעופה "אירופלוט" הממשלתית; ולהקפיא את נכסי האוליגרכים שנחשבים למקורבי הנשיא פוטין.

המהלך האחרון, שאילץ את רומן אברמוביץ' להעביר את מועדון הכדורגל צ'לסי לנאמן חיצוני, דחק בו לפעול בגלוי להשבת השלום לאירופה. לאותו המאמץ נרתמו גם מתעשרים פחות מוכרים, כמו איל הבנקאות מיכאיל פרידמן שכינה את הפלישה הרוסית "טרגדיה לשני העמים" וטייקון האלומיניום אולג דריפסקה שכתב כי יבקש מהקרמלין "הסברים על המדיניות הכלכלית בחודשים הקרובים". מתברר שכאשר מיליארדרים כבר לא יכולים להמריא במטוסיהם הפרטיים, למשוך הביתה כספים מחו"ל או לחתום על חוזים חדשים, ההשקפות הפציפיסטיות שלהם מתחדדות.
 

צעדי המערב נגד פוטין הפילו את הרובל המקומי לשפל חסר תקדים (פחות מסנט אמריקני אחד!) ובניסיון להציל את המטבע, הבנק המרכזי במוסקבה נאלץ להקפיץ את הריבית בבת אחת ל-20%; מדובר במהלך נואש, שמייקר דרמטית חובות והלוואות לאנשי העסקים במדינה. גם הבורסה בבירת רוסיה נותרה השבוע סגורה, לאחר קריסה של עשרות אחוזים במדדים המובילים, ובינתיים הוסיפו לצנוח מניות שמחזיקים האוליגרכים בשאר השווקים באירופה. במדינה שבה שגשגו קשרי הון-שלטון לאורך שנים, אצולת הממון גילתה השבוע שהמלחמה רעה לעסקים. כל זה כמובן לא מאותת שפוטין יסיג את הטנקים מקייב, והיעדרה של אופוזיציה מתפקדת יקשה על כל גילוי ממשי של התנגדות;

ועדיין – תסיסה נגד הקרמלין מבפנים, בשלב מוקדם כל כך של המלחמה, היא בוודאי לא התסריט שנשיא רוסיה דמיין כשתכנן מראש את הפלישה. מה הפלא שדובר הקרמלין בעצמו נאלץ להודות לקראת סוף השבוע, שהכלכלה המקומית סופגת מכה קשה?

רוסיה היא אולי הראשונה, אך בוודאי לא האחרונה, שתשלם את המחיר. ישראלים רבים טועים כאשר הם מניחים שנזקי המלחמה ייתחמו לחלקה המזרחי של אירופה, מבלי להתגלגל לכיס שלנו. את העובדות ההפוכות כבר אפשר, למרבה הצער, לראות בבירור בבורסות הסחורות בעולם: המחיר לחבית נפט מסוג Brent, שלפיו חושב לפני כמה ימים הזינוק בתעריף הבנזין, המשיך לדהור מאז לסביבות 112$ - מרחק של 12% משיא כל הזמנים.
 

המשמעות: ההתייקרות האחרונה בתחנות הדלק, שנובעת כמובן מהחשש למחסור בגז ונפט רוסיים, עלולה לחזור על עצמה גם בסוף החודש הקרוב. הפחם, שעדיין משמש לייצור כרבע מהאנרגיה בישראל, נמכר בסכום חסר תקדים של יותר מ-300$ לטון – ואם המגמה לא תתהפך, צפוי זינוק נוסף בתעריף החשמל כבר ברבעון הבא.

בגזרת המזון, יחידת חיטה (הנקראת "בושל"), שעל בסיסה נקבע מחיר הלחם האחיד, נסחרת סביב כ-10$ - זינוק של 37% בתוך חודש אחד, עד לרמה הגבוהה ביותר מאז המשבר ב-2008. גם עלויות התירס, האורז ושמן הדקלים – כולם חומרי גלם מרכזיים בתעשיית המזון – זינקו בשיעורים דומים, על רקע הציפיות לצניחה בייצוא מאוקראינה ומרוסיה.

להתפתחויות השליליות האלה יש רק משמעות אחת: יוקר המחיה בישראל, שנבלם בקושי בעקבות מחאת הרשת מהחודש שעבר, עלול להרים מחדש את ראשו – והפעם בחסות ההשלכות הבינלאומיות של הבעירה באירופה. ככל שהלחימה תתארך, עליות המחירים בסופר ייעשו חדות וממושכות יותר – כך שאפילו מנקודת המבט הצרכנית, הישראלים צריכים לשאוף שהעימות הצבאי יסתיים מוקדם ככל האפשר.

עוד ב-

פוטין מול ביידן: האם הסנקציות הכלכליות יכניעו את רוסיה?

לכתבה המלאה

השילוב בין העמדה המוסרית, המטען ההיסטורי, ההשתייכות לברית המדינות הליברליות והאינטרס הכלכלי, צריך בעיניי לשבור את התיקו במאזן השיקולים ולהוביל את ישראל לשתף פעולה עם המערב לעצירת הפלישה של פוטין לאוקראינה. לטווח הארוך זה יהיה לא רק המעשה הצודק, המתבקש מהזהות היהודית שלנו, אלא גם המשתלם יותר – פוליטית וכלכלית.