בימים האחרונים קבע בית המשפט העליון תקדים חשוב במאבק באפליה פסולה. הוא קיבל את טענתה של אישה לא נשואה, שרק בשל מצבה המשפחתי סרב בית החולים בעיר מגוריה להעניק לה טיפולי הפריה, כי סירובו מהווה אפליה פסולה, האסורה בחוק. טענתו המקוממת של בית החולים, שגובתה על-ידי היועמ"ש, כאילו עומדת לו זכות להפלותה לרעה בשל מצבה המשפחתי בשל כך שהוא מתנהל לפי עקרונות ההלכה היהודית - נדחתה.

בית המשפט העליון ואף בית המשפט המחוזי שפסק כך לפניו ראויים לשבחים על פסיקתם האמיצה והצודקת. כך גם התובעת ובאי-כוחה, שהמאבק האמיץ שיזמו תרם לציבור כולו.

יחד עם זאת, ההחלטה לאשר את ניהול המאבק במסגרת המשפטית של תובענה ייצוגית נראית כמו מקרה שבו Hard cases make bad law (מקרים קשים יוצרים דין מוקשה). תובענה ייצוגית היא כלי חשוב לאכיפה אזרחית של הדין, אך אישור תובענה ייצוגית אינו מענה ראוי לכל עוול ולכל הפרה.

במקרה זה, החוק מעניק לכל אשה שהופלתה לרעה כמו התובעת זכות לתבוע פיצויים לדוגמה, עד לסכום של כ-70,000 ₪ (לאחר חישוב ההצמדה הקבועה בחוק), מבלי להוכיח נזק. פיצויים מסוג זה לא ניתן לתבוע במסגרת תובענה ייצוגית. המשמעות היא, שאישור התובענה הייצוגית פוגע בנפגעות - הוא שולל מהנשים במצבה של התובעת את זכותן לתבוע פיצויים אלה בתביעות אישיות. אמנם, עומדת להן זכות תיאורטית לצאת מקבוצת התובעות. אך זכות זו תלויה בכך שיבחינו בפרסומים על אישורה של התובענה הייצוגית, יבינו שהיא פוגעת בזכותן לפיצויים, ויבחרו לנקוט בצעד אקטיבי של הגשת הודעה לבית המשפט. במצב זה כלל לא ברור שאישור תובענה ייצוגית משרת את טובתן של חברות הקבוצה.
 
ואשר לקבוצה: בית המשפט העליון אישר את התובענה הייצוגית בלי לפתור אי-בהירויות בהגדרה של הקבוצה שבשמה היא תתנהל. המשמעות היא, שבית המשפט העליון לא הגדיר במדויק מיהן לדעתו הנשים הזכאיות לפיצוי מבית החולים: האם יש זכות לפיצוי, למשל, לאשה לא נשואה שאינה מתגוררת בקרבת בית החולים הנתבע, ופנתה לקבל טיפולי הפריה בבית חולים אחר? האם מדיניותו המפלה של בית החולים הנתבע גרמה לה נזק למרות שהיא בכלל לא השפיעה על בחירתה בבית החולים בו תטופל? האם היא נפגעה ממנה גם אם בכלל לא ידעה עליה? בית המשפט העליון בחר באופן מכוון לא להתמודד בפסק הדין עם שאלות מורכבות מסוג זה.

אישור תובענה ייצוגית מבלי לקבוע מהם המאפיינים של מי שזכאי לקבל פיצויים מהנתבע ומבלי להגדיר את הקבוצה בהתאם לכך הוא צעד בעייתי. במצב כזה נרתמת המערכת המשפטית לדון בתביעה כספית קבוצתית בלי לדעת אם קיימת בכלל קבוצה שתפיק תועלת מההליך. במקרה זה טען בית החולים כי סרב להעניק טיפולי הפריה רק לשלוש נשים לא נשואות. האם לא היה הוגן ומועיל יותר להסדיר ניהול תביעות אישיות של נשים ספורות אלה, שהפגיעה בהן ישירה ומוחשית, ושבהן אפשר היה לפסוק להן את הפיצויים המשמעותיים שהחוק מעניק להן?

הסתייגותו של בית המשפט העליון מהתנהלותו של בית החולים מוצדקת ומובנת, ומובן גם הרצון להיעתר למי שמבקש סנקציה נגדו. אך תובענה ייצוגית לא צריכה לשמש כסנקציה על הפרת הדין. חשוב לעצב את המקרים שבהם משתמשים בה כך שיסבו תועלת - לנפגעים ולציבור כולו.

נירה קורי | צילום: מיכה בריקמן

עוד ב-

ישראלית שהייתה בהריון והוצאה לחל"ת תבעה פיצויים: זו ההחלטה

לכתבה המלאה

הכותבת היא שותפה במשרד עוה"ד ש. פרידמן, אברמזון ושות', ומייצגת נתבעים בתובענות ייצוגיות