השוק

השנה בה נוצר העשור האבוד ונולד הדור האבוד | טור חג

השנה שנגמרה תיכנס לספרי ההיסטוריה ובעם הנפלא שלנו נוצר כרגע כרגע 'עשור אבוד' ונולד דור שעלול להתגלות כ'דור אבוד'; אז אם אנחנו שואלים את עצמנו מה מודי'ס רואה כאן - היא רואה בדיוק את זה: הולדתו של שילוב בין 'עשור אבוד' ל'דור אבוד'

ניצן כהן | 2/10/2024 17:00

סוכנות דירוג האשראי מודי'ס (צילום shutterstock)

הניסיון לסכם את שנת תשפ"ד כמעט בלתי אפשרי. הכל עבר כאן, הכל מהכל ולכן את הסיכומים של השנה הזו צריך להשאיר להיסטוריונים, אלה שיבואו אולי בעוד 5 שנים, אולי בעוד 10 שנים וינסו לנתח לאחור את השנה המכוננת הזו. מה שכן אנחנו יכולים להבין כבר עכשיו אלה הדברים האלה.

הדמוקרטיה הישראלית חטפה מכה, ממש לא מכה בכנף אלא מכה אמתית וכואבת, מכה שממנה כבר היא לא תיראה אותו הדבר, בטח לא תתקדם עם הטכנולוגיה ועם האנושות אלא תהיה דומה יותר לדמוקרטיות נכות שמאפיינים שלהם ראינו במלוא עוצמתם אי שם במאה ה-20.

יחד עם זאת ראינו כאן עם מצוין, עם נפלא שתוך 3 ימים מאז החלה מתקפת הדמים של ה-7 באוקטובר העמיד יותר מ-300 אלף חיילים על הגבול עם עזה. אנשים שבאו עם נשק מהבית, אנשים שפשוט עלו על הרכב הפרטי שלהם ויצאו להילחם, אספו כלי נשק נטושים מהכבישים המוכים ונלחמו. היינו צריכים עוד כמה שעות, או יום כדי שהצבא יתעשת, יחזור לעצמו ויכה שוק על ירך את המחבלים הארורים.

ראינו כאן עוד אנשים, שהם העם הנפלא הזה, תוך כמה שעות העמידו עצמם אלפי אנשים לטובת המערכים האזרחיים שקרסו, החלו להקים רשימות שכללו שמות של נעדרים, הרוגים, פצועים שפונו ולאיזה בית חולים הם פונו. אנשים שפונו מבתיהם מוכי הלם ושכול והיו זקוקים לסיוע, ראשוני אבל מציל חיים. אנשים שגייסו כל פסיכולוג/ית עובד/ת סוציאלי שהכירו או שמעו עליהם, כדי שינסו לסייע להתמודד עם הטראומה הזו.

ראינו אלפי אנשים שהעבירו תוך מספר שעות, אוכל, ביגוד וכן הלאה לטובת הנפגעים שמספרם רק הלך וגדל וכל זאת כשהמערכות האזרחיות קרסו אחת אחרי השניה אם בכלל הם ניסו להתמודד עם המציאות אחרי שנים של החלשה ומינויים פוליטיים שהיה בהם הכל - חוץ מלהתמודד עם המשימות שלצורך כך הם הוקמו.

עד רגע זה, שנה מאז החלה המלחמה ונוספו אליה חזיתות שונות מסוגים שונים אנחנו רואים את אותם אזרחים שממלאים את השורות ומספקים פתרונות במקומות בהם המערכות האזרחיות עדיין לא מתפקדות, שרים שמטיילים בעולם כאילו הסיפור הזה מתרחש בעולם אחר. אבל שיהיה ברור, עדיף שהשרים האלה יטיילו בחו"ל ולא יפריעו למתנדבים ולעם הזה להתמודד עם השנה המכוננת הזו.

אם אנחנו מנסים לזקק את התהליך הזה למשהו כלכלי הרי שמפתה מאוד להיכנס למספרים. אבל אלה לא חשובים, בטח לא בשלב הזה של הדברים אלא העיקרון חשוב כאן והוא דרמטי.

כל מה שעבר בשנה הזו יש לו משמעויות כלכליות מרחיקות לכת וכשמדברים עם בכירי המערכת הבנקאית ובכירי הכלכלנים כולם אומרים הכל מבלי להגיד את הדברים בשם המפורש שלהם - ישראל נמצא בדהירה לעשור אבוד, וזה בהנחה שמישהו יתעשת כאן תוך כמה ימים או שבועות. אם זה לא יקרה, הרי שישראל הולכת לשנות את פניה הכלכליים (כן, לא רק החברתיים) עד כדי דור אבוד. ונסביר.

כל המספרים שנזרקים לחלל האוויר אין בהם דבר ואפילו לא חצי דבר. צריך לקרוא בקפידה את נימוקי ההחלטה של מודי'ס להוריד את דירוג החוב של ישראל בשתי דרגות ולהכניס אותנו אחר כבוד (מפוקפק) לקבוצת הדירוג B.

במודי'ס מדברים קודם כל על האיום המיידי - המלחמה. וזה נכון, היא עולה המון כסף שרובו ככולו מגיע מהלוואות שהמדינה לוקחת בשווקים בריבית גבוהה. אגב, הריבית שישראל משלמת דומה יותר לריביות שמשלמות מדינות אחרות מקבוצת הדירוג B מאשר למדינות מקבוצת הדירוג A ולכן הורדת הדירוג בשתי דרגות היא למעשה התאמה של הדירוג למציאות.

אם אנחנו מנסים לנטרל את הוצאות המלחמה שהן ברורות ומובנות, הרי שאנחנו או לפחות המשקיעים הזרים, מנסים להבין איך ישראל מתכוונת לשלם את החוב הזה. מאחר והחוב הזה ישולם טיפין טיפן (באופן עקרוני מדינות לא משלמות חוב אלא פורעות חלק קטן ממנו ומגלגלות את היתר לשנים הבאות בתהליך שמביא אחרי עשור לירידה אמתית בהיקף החוב) הרי שישראל תלויה ביכולת שלה "לגלגל" את חוב הזה וכאן במודי'ס מסתכלים על תהליכי קבלת ההחלטות. על היכולת לקבל החלטות קשות ולא פופולריות כדי לשדר רצינות לשווקים.

כאן מודי'ס נתקלו בבעיה. חוק הגיוס שמנסה נתניהו להעביר יחד עם המפלגות החרדיות ועכשיו גם עם גדעון סער - לא יביא לשינוי, בטח לא מורגש. חוק הגיוס יאפשר גם לסדר גודל של 10% עד 20% מהאוכלוסיה להמשיך לחיות חיים מבוססי קצבאות ופחות חיים יצרניים או לפחות כאלה שמייצרים צמיחה והתפתחות כלכלית שתביא איתה מסים ומכאן תשלומי חוב ומכאן השקעות נוספות וכן הלאה.

אז מתבקש להטיל את הנטל על העשירים. אבל אלה, יש להם אינסוף אפשרויות. הם בתהליך קצר יותר או קצר פחות יכולים לשלם מס חד פעמי ולהעביר את ההון שלהם אל מעבר לים אז נכון שבנקודת הזמן של העזיבה, רשות המסים תגבה הרבה יותר מס, אבל שנה לאחר מיכן היא כבר לא תראה כלום - המס ישולם בחו"ל.

נשארנו עם מעמד הביניים. כן אותם אלה שנמצאים כבר 200 יום במילואים, אותם אלה שרצים מהמילואים למקום העבודה כדי שלא יאבדו אותו, אותם אלה שאף אחד לא מסבסד להם את גני הילדים, את החוגים לילדים ואת הטיפול שהילדים צריכים לעבור אחרי שלא ראו את אחד ההורים שלהם כמעט שנה שלמה. וכאן מודי'ס מגלים בעיה.

השכבה הזו כורעת תחת הנטל ואנחנו עלולים לגלות שאותה שכבה באוכלוסייה פשוט קורסת מי לידיים של הביטוח הלאומי, מי לממש רכוש וחסכונות ולעבור לחו"ל ומי שיאבק עכשיו עשור שלם כדי לאסוף את חייו ולחזור לתפקוד מלא, כמה שיותר דומה לחיים שנעצרו. אבל אז הוא יגלה שהילדים גדלו כבר ונוצר דור חבול ופצוע ומזה מזהירה מודי'ס.

אז שני דברים כלכליים/ חברתיים שאנחנו יכולים לקחת מהשנה הזו וכל מספר שייזרק לאוויר הוא לא יותר מהערכה גסה שמבוססת על יותר מידי הנחות עבודה. הדבר הראשון הוא שמודי'ס לא לוקחת בחשבון את יכולת העמידה של הציבוריות הישראלית, את יכולת ההתאוששות מאסונות (ע"ע המערכים האזרחיים ההתנדבותיים שפעלו מיד לאחר הטבח של ה-7 באוקטובר ופועלים עד עכשיו).

הדבר השני שיש לקחת בחשבון שאנחנו עלולים לגלות שאמנם יכולת ההתאוששות שלנו היא מהטובות בעולם, אבל הטראומה תפגע בדור שלם ויש לזה מחירים כלכליים.