למרות הטונים הצורמים, גובר הסיכוי לריצה משותפת ביהדות התורה. שבוע לסגירת הרשימות: החיבורים והשריונים של הדקה התשעים עדיין ממתינים להחלטה דרמטית של יהדות התורה המפולגת מאי פעם.

הדד ליין: עד סוף השבוע הבא. זה הזמן שנותר לאגודת ישראל ודגל התורה להחליט על ריצה עצמאית או משותפת ונדמה שהעימות החריף בין המחנות והטונים הצורמים הבוקעים מחדר המו"מ לא מבשרים טובות. הסיכון כה משמעותי לשני המחנות הניצים שלא צפויים לעבור את אחוז החסימה בריצה עצמאית ולפי גורם המקורב למו"מ: "למרות האווירה הקשה, צפויים הצדדים לחתום על ריצה משותפת".

הוויכוח בין השניים נסוב על מיקומים ברשימה ולאור דרישת חסידות בעלז לאפשר לימודי ליבה, עמדה המנוגדת לקו הליטאי השמרן וזו רק העילה הרשמית. הסיבה האמתית נגועה בהרבה מאוד כסף שמטפטף לקופותיהם המרשרשות של הפלגים החרדים אך מפספס את הקופה של חסידות בעלזא שחלקה נגרע ונציגה ח"כ ישראל אייכלר זועק ובצדק: "למה נגרע?" נתניהו מצדו - מגביר לחצים, יושב על המדוכה ומציע פתרונות הגיוניים על מנת לדחוף אותם לריצה משותפת אך נכון לעכשיו ללא תוצאות.

האם זו תהיה סופה של ידידות מופלאה? למרות האווירה המתוחה - ביהדות התורה מעריכים כי יושג הסכם. אלא ש'ידידות מופלאה' היא צמד מילים החוטא למציאות. מאחורי התמונות המחויכות מישיבות הסיעה והמקהלה המשולהבת שעולה להתקפה משולבת על נואם עוין ומזדמן, מתקיים חוג למחול - מחול שדים. בין החצרות והמחנות שוררת איבה סמויה וחשדנות גלויה שאינה מספיק מוכרת לישראלי הממוצע. גם לא מן הנמנע כי המשבר נוצר כדי להעביר את המסר שההנהגה הליטאית חפצה בו ועל פיו ידעו כל החצרות והפלגים ברחוב החרדי כי יש מנהיג לציבור החרדי והוא יושב ברחוב ראב"ד בבני ברק ושמו הרב גרשון אדלשטיין מנהיגו של הציבור החרדי הליטאי ועל פיו יישק דבר.       

באם יכשל מהלך האיחוד – תהא זו סופה של ריצה משותפת בת שלושה עשורים. המשבר החריף בין אגודת ישראל החסידית מול דגל התורה הליטאית מזכיר את ימיה האפלים של היהדות החרדית בבחירות 86 שלוו בקרבות רחוב ובזוהמה מוסרית - כשהרחוב הליטאי הוביל קו נוקשה וחסר פשרות נגד אגודת ישראל.

היה זה בעידן הרב שך הנחשב למנהיג החרדי - ליטאי הבלתי מעורער שקומם מעפרו את עולם התורה ומנע פרצות רוחניות בחברה החרדית - כמעט הרמטית במהלך כהונתו אך נחשב גם כזה שפילג ושיסע את הציבור החרדי. השסעים שנפערו בימיו לא התאחו עד היום. בתחילת שנות השמונים, בתקופה שבה עלתה קרנו של הרב שך, עלה גם מפלס השנאה בתוך הרחוב החרדי. בבני ברק פרצו מריבות וויכוחים גם בין תינוקות של בית רבן, ובמרכזם השאלה: מי צודקים בתפיסת עולמם - הליטאים או החסידים? לקביעה "מי צודק?" ישנה משמעות הרת גורל משום ש"הצודק" הוא המוביל והשאר נשמעים לו. אלא שהאמת היא לעתים סובייקטיבית והוויכוח שבנפשם לא הוכרע בשאלה כה אכזרית וגורלית. באותה תקופה, אם ילד חסידי למד בחיידר ליטאי, חבריו לכיתה היו תוקפים אותו. באותה תקופה בעלי מכולות בבני ברק היו חסידים וזאת משום שהללו שילבו תורה ועבודה בעוד הליטאים דגלו בחיי תורה גרידא. כשהיו פוגשים אלה באלה במכולת השכונתית, התפתח ויכוח שגלש במהרה לסכסוך, שגרם לליטאים להדיר את רגליהם ממכולות החסידים. בניגוד למקובל היום, באותן שנים לא פעלו רשתות מזון גדולות ורוב תושבי ישראל ערכו קניות במכולת השכונתית. כך פלש המאבק הציבורי גם לתחומים אינטימיים יחסית, כמו חנויות המכולת.
 
אני נזכר בחבר ילדות שלא אזכיר כאן את שמו ושהשתייך לקהילה הליטאית בזיכרון יעקב. גדלנו באותה שכונה, למדנו באותה כיתה ובילדותנו הרבינו לבקר זה בביתו של זה. אבל באותה תקופה ביקוריו בביתי הלכו והתמעטו, עד שפסקו לחלוטין. הוריו חששו מהשפעה של רוח אחרת על בנם הצעיר. גם הביקורים שלי אצלו פחתו, עד שפסקו כליל. כילדים לא הבנו על מה המהומה ולא ניסינו להתעמק בשאלות ברומו של עולם. לא הבנו למה השתייכותנו לפלגים דתיים שונים - אני לחסידים, הוא לליטאים - צריכה לפגוע בקשר בינינו. מדוע הבדלים בתפיסת העולם צריכים לקטוע חברות אמיצה? הוא לא היה החבר היחיד שהמציאות הפוליטית האכזרית גזלה ממני בילדותי.

היתה לנו ילדות תוססת. למדנו בחברותא גם לאחר שעות הלימודים, מנהג שנראה טבעי ומובן מאליו. לכל אחד מאתנו הייתה כרטיסייה אישית, ובכל פעם שבה השתתפנו בלימוד מחוץ לשעות הלימוד, צורפה חתימה לכרטיסייה. אם בסוף החודש הצביעה הכרטיסייה על נוכחות מלאה, זכינו בספר עם הקדשה. קבלת הספר הייתה מעמד מרגש, שכולו הבעת הערכה למאמץ שלנו. יחד סחבנו עצים למדורת ל"ג בעומר, יחד בנינו סוכות קטנות לעצמנו היתה לנו ילדות מאושרת. היו לנו חיים של קדושה. גם בתקופת "בין הזמנים" - תקופת החופש מהלימודים - היה לנו סדר יום קבוע. חצי יום למדנו ובחצי השני בילינו. לא שכחנו להתפלל במניין וגם לא את הלימוד בחברותא. פאות קדושות זלגו על לחיינו והתבדרו ברוח. פתילי ציציות השתלשלו מחולצותינו. היינו חסרי מודעות לקיומו של עולם אחר, המנהל אורח חיים שונה. בקסם הילדות של שנות השמונים, בעידן טרום המחשב הייתה תכונה והמולה וחיינו היו מלאי משמעות, תוכן והנאה. עד אותו היום שבו דגל התורה לא קיבלה ברוח ספורטיבית את עצמאותה של אגודת ישראל שנשמעה לגדולי תורה משלה.

עד שהופיע הרב שך והרוח שהשרה חלחלה עד אחרון תלמידיו, נאמניו ושומעי לקחו. מאז עלה לגדולה ולמן אותו היום בו הוקיע נחרצות את התנועה החסידית, החיים היפים היו מנת חלקם רק של אלו שנמנו עם חצרו. אני, שגדלתי במשפחה חסידית בודדה בקרב ציבור ליטאי גדול, חשתי כמי שחי במובלעת באזור שהפך לעוין. הרחובות שוקקי החיים ומלאי האהבה הפכו לרחובות של שנאה. בני גילי, חברי לכיתה ולמשחקים בשכונה, התחילו להקניט אותי וללעוג לי, אחרים התרחקו מפני שמישהו הורה להם לעשות כך. המלחמה הפוליטית הפכה לאישית. על דש חולצתי לא היה טלאי, אבל כולם ראו אותו. היו משפחות שעיקמו את האף, היו שהעניקו תחושה לא נעימה והיו שנידו והדירו. במערכה שהנהיג הרב שך לא חסו על ילדים. גם אנחנו נשלחנו לקרב וחזרנו עם פציעות נפשיות קשות, שהותירו בנו צלקות עמוקות.

עוד ב-

נתניהו בא לתווך וביהדות התורה זעמו: "בלי טובות"

לכתבה המלאה

אם המשבר ביהדות התורה יוביל לפיצול - הרחוב החרדי יבער. פשקווילים מבשרי רעות ימרחו מקיר אל קיר, שמועות זדוניות אודות אישים מכהנים יתלקחו כאש בשדה קוצים. השמצות הדדיות יתעופפו מכל עבר ואולי אף יגלשו לאלימות פיזית שתהא מנת חלקו של הציבור החרדי גם במערכה הזו. אם כי שום דבר לא יהיה דומה למערכה ההיא בשנות השמונים כי הציבור החרדי התבגר מאז והתמתן באופן משמעותי. אך אם תרחיש האימים יתממש והדברים יצאו משליטה - הכתובת להטלת האחריות תהיה על הנציגים החרדים וראשי הסיעות של יהדות התורה לא יוכלו לומר כי "ידינו לא שפכו את הדם הזה".