תרבות ופנאי

ההצגה הזאת היא ההבטחה של התיאטרון הישראלי לשנת 2024

חלקו השני של המחזה "מלאכים באמריקה" מותח את גבולות הקהל והשחקנים לקצה. הוא מרגיש כמו נסיעה ברכבת שדים מרהיבה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. תצוגות המשחק של נדב נייטס, אביגיל הררי ואלעד אטרקצ'י שומטות לסת. הבימוי מדויק להפליא, וכוחו של האירוע התיאטרוני טמון בבחירה למקמו דווקא באולם הקטן
אביב עגיב |  3
מלאכים באמריקה (צילום כפיר בולטין)
חלקו השני של המחזה "מלאכים באמריקה" מצליח להביא את התיאטרון הישראלי לשיאים חדשים. בשונה מחלקו הראשון שעלה אשתקד ונמשך כ-3 שעות, והיה ספקטקל גרנדיוזי וגדול מהחיים, החלק השני שעלה כעת בתיאטרון הקאמרי ונמשך כ-3.5 שעות, הוא דוגמה לייצוג פרינג'י באופיו, אפל, נועז, מסויט, לופת את הצופה ולוקח אותו לקצה. 
על הפרק, בין היתר, מנעד רחב של תצוגות משחק שומטות לסת. נדב נייטס, שחקן ותיק שלא ברור לי איך טרם התפרסם בהוליווד, מרשים בהופעתו באופן חסר תקדים. משחקו בתפקיד ג'ו המורמוני, שעוזב את אשתו לטובת לואיס, היא תצוגת תכלית משחק שמקבלים עליה מועמדות לפרסים הגדולים בעולם. ולא רק הוא – גם אשתו הננטשת, הרפר, בגילומה של אביגיל הררי שמזכירה מאוד את פנלופה קרוז ("אשליות" ,"גוטיקה") ומעבירה באופן מרהיב את הטירוף שהיא נמצאת בו, שמטשטש את הגבולות בין מציאות להזיה.
 
"מלאכים באמריקה: בנייה מחדש" מרגיש כמו נסיעה ברכבת שדים מרהיבה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. חלל ההצגה שונה ב-180 מעלות מהצגת החלק הראשון. השחקנים יוצאים ונכנסים דרך מבואות בחיכוך עם הקהל וזה כשלעצמו מעיד על בחירת בימוי מבריקה ומקורית שמצליחה להכניס את הקהל לתוך העולם האפל, העלוב לעיתים והמטלטל של הדמויות ובעיקר גורמות לקהל להרגיש שהוא צופה במציאות בזמן אמת.
המחזה זוכה הפוליצר "מלאכים באמריקה" שבפועל נמשך כ-7 שעות וחולק לשתי הצגות, נכתב ע"י טוני קושנר ומוגדר כאחת מיצירות המכוננות של עולם התיאטרון. עלילתו מתרחשת בשנות ה-80 בימים שבהם מגפת האיידס גבתה קורבנות רבים, בעיקר מהקהילה הגאה. המחזה מציג את השלכותיה על כמה וכמה מהדמויות שהמזל לא שפר עליהן.
 
כך למשל, פריוור (בגילומו של אלעד אטרקצ'י המחונן שסביר להניח בקרוב יהיה שם מוכר בכל בית), שגילה את דבר נשאותו עודנו שבור לב ונפש לאחר שבן זוגו לואיס עזב אותו לטובת ג'ו המורמוני. דמותו המיוסרת אך גם הנוגעת ללב ומצחיקה מהווה את המניע של העלילה. לואיס, בן זוגו שנוטש אותו (בגילומו של שהם שיינר המבריק) מצליח ממש לעורר את חמתו של הקהל בזכות המניפולטיביות שהוא מייצר.
גם עירית קפלן הנהדרת, אמו של ג'ו המורמוני מצליחה להמיס בשמרנות המיוסרת שלה שמתפוצצת עליה. ולצדם, כמובן, יואב לוי שמגלה את רוי כהן, העו"ד הארוניסט וההומופוב שמציג את אחד הנבלים הכי רעים שנראו על הבמה ומספק סצנת מקלחת מבריקה וכמובן מיה לנדסמן בתפקיד המלאכית שיותר משהיא מלאכית היא באנשי אמיתית. קשה להכביר במילים על תצוגת המשחק שלה כי פשוט צריך לראות בעיניים. בל נשכח כמובן את בליז (מתן און ימי שופע הכשרון) שהוא חברו של פריוור והשנים מציגים סימביוזה נהדרת.

 
חלקו השני של המחזה זוכה הפוליצר מפלרטט עם המוות לכל אורכו, הוא שופע זדוניות ומלא בזימה וכאב ולעיתים קשה גם לצפייה. הוא מצליח לעסוק בסוגיות פילוסופיות של שמרנות, מיניות, זהות, הסתרה ועוד שורה של תמות שמצליחות להיות רלוונטיות גם היום. כל אחד מהדמויות חווה את הגאולה שלה ונעה בין גן עדן לגיהנום פנימי וחיצוני עד שבסוף כל הדרכים מובילות למקום אחד.
הבימוי מדויק להפליא וכוחה של ההצגה דווקא טמון בבחירה למקם את ההצגה באולם הקטן. מאחר שהמחזה מאוד אפל וקודר יותר מהחלק הראשון תחושת האינטימיות, האולם השחור והאפלולי, כמו גם האלמנטים שמעטרים אותו מצליחים להכניס את הקהל לתוך העולם של הדמויות ומשאירים את הקהל בפנים הרבה אחרי שההצגה מסתיימת. גם התפאורה, הסאונד והפירטוכניקה מצליחים להכניס את הקהל לאווירה (אם כי החלק של המים היה לטעמי די ארוך).
מעל כל אלו, ההצגה לא הייתה יכולה להצליח אלמלא תצוגת המשחק המבריקה. חפה מתפאורה ורהב, יש בהצגה נגיעות של תיאטרון פרינג' ורדיקליזציה ששמורה לתיאטראות הגדולים ביותר בחו"ל. מי שביים את ההצגה הוא גלעד קמחי, מהדמויות המשפיעות בעולם התיאטרון. סביר להניח שהוא מחכך ידיו בהנאה בימים אלו, שכן ניתן לומר בבירור שההצגה עברה בהצלחה את הגיור והיא ללא ספק צפויה להיות אחת ההבטחות הגדולות של 2024, ואמרו אמן.
תגובות לכתבה(3):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
  • 3.
    מסכימה עם כל מילה
    א 01/2024/12
    הגב לתגובה זו
    3 0
    הצגה נהדרת. הגעתי במיוחד מהצפון לצפות בחלק ב אחרי שהתפעלתי מחלק א. חלק ב אף התעלה על קודמו. האולם הקטן עם הקירבה לשחקנים יצרו אפקט מיוחד. הכל היה לעילא. מושקע מאוד. מפתיע. חשבו על כל פרט. שחקנים מדהימים. מרגשים משכנעים נוגעים. עם יכולות משחק מעולות אחד אחד. הצגה מטלטלת שרלוונטית למציאות באופן מיסטי כמעט כמו שהיה בחלק א. נהניתי ממש. רוצו!
    סגור
  • 2.
    זה מחזה, לא מחזמר (ל"ת)
    שלום 01/2024/11
    הגב לתגובה זו
    0 0
    סגור
  • 1.
    מהו פרינג׳?
    אחת שאוהבת תיאטרון 01/2024/05
    הגב לתגובה זו
    5 0
    מצד אחד, באמת מדובר בהפקה מרהיבה. מצד שני - לכנות אותה פרינג׳ית זה עוול לכל מי שעוסק בתיאטרון עצמאי בארץ. האמצעים שעמדו לרשות הבמאי והתיאטרון ביצירת ההצגה הזאת הם כמעט בלתי נדלים, מדובר בהפקה יקרה מאוד שלעולם לא תוכל לכסות את עלותה. אין בזה שום דבר רע - זה תפקידו של תיאטרון רפרטוארי, לייצר גם הצגות שערכן הוא אומנותי בלבד. אבל ההצגה הזאת רחוקה מאוד מלהיות תיאטרון פרינג׳ במובן של שוליים, חדשנות, אוונגארד או סתם תושייה ומקוריות אומנותית. היא עושה שימוש אינטליגנטי מאוד בכל האמצעים העומדים לרשותה (ויש הרבה מהם) כדי ליצור חוויה רגשית חזקה ומעוררת, זה נפלא - כל הצגה צריכה לייצר חוויה חזקה, אבל זה פשוט תיאטרון רפרטוארי במיטבו. אין פה בשורה אומנותית מלבד רף גבוה שמן הראוי שכל התיאטראות ינסו לעמוד בו.
    סגור