כניסה של שר חדש למשרד האוצר, קל וחומר אדם הדוגל ומאמין בכל ליבו בשוק חופשי ובהאצת תהליכי ההפרטה במשק מהווה הזדמנות טובה עבורנו לעיין בסקר החברתי השנתי של הלמ"ס הטומן בחובו ממצאים חשובים ומפתיעים אודות שוק העבודה בכלל והמגזר הציבורי בפרט.

אז מה מצב המוטיבציה שלנו לעבוד ואיך היא קשורה לשכר, מגזר, מגדר ולהשכלה?

על פי הסקר, מסתבר כי בין 75 ל-80 אחוזים מהעובדים בישראל היו ממשיכים לעבוד במקום עבודתם גם אם מבחינה כלכלית היו יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד כלל, שיעור שנמצא במגמת עלייה מסויימת ב-15 השנים האחרונות.

משתנה מעניין זה מכמת בצורה כזו או אחרת עד כמה גבוהה המוטיבציה שלנו לעבוד ועד כמה מקום העבודה מספק לנו ערך מוסף שהוא הרבה מעבר לפרנסה. במקביל לכך, מחקרים רבים מראים שעלייה במוטיבציה מביאה לגידול בפרודוקטיביות של העובדים, כך שגם למקום העבודה אינטרס שעובדיו יהיו בעלי מוטיבציה. מעניין אם כך לבחון אלו מאפיינים של עובדים מתואמים עם רמת המוטיבציה של העובדים?

ראשית, בואו נשבור סטיגמה: לפי ממצאי הסקר, הקשר בין רמת המוטיבציה לשכר כמעט ואינו קיים. ועכשיו נשבור עוד אחת, כנראה גדולה יותר: אם מישהו חשב כי לעובד במגזר הציבורי מוטיבציה נמוכה יותר מאשר לעובד במגזר העסקי, הרי שנכונה לו הפתעה: המוטיבציה של העובדים במגזר הציבורי לעבוד דווקא מעט גבוהה יותר בהשוואה לעובדים במגזר הפרטי.

עוד עולה מהנתונים שככל שעובדים משכילים יותר, כך המוטיבציה שלהם גבוהה בהתאמה. כלומר, עובדים משכילים יותר, ככל הנראה מבצעים עבודה מעניינת וחשובה יותר, וזה תורם למוטיבציה שלהם.

היות ובמגזר הציבורי, שיעור העובדים המשכילים גבוה מאשר במגזר העסקי, יש בכך תרומה להסבר כי המוטיבציה של העובדים במגזר הציבורי גבוהה יותר מאשר במגזר העסקי. לצד זאת,  מסתבר שדווקא בקרב עובדים משכילים, המוטיבציה במגזר הציבורי גבוהה יותר מאשר במגזר העסקי, ובפרט בקרב גברים.

אם נצלול לרגע לממצא האחרון, נגלה שהפער לטובת המגזר הציבורי גדול באופן  משמעותי בקרב גברים משכילים בגיל הביניים – 35 עד 50 – פער של 15 נקודות אחוז. (בפרט בקרב גברים שאין להם ילדים קטנים.) בקבוצה זו, המוטיבציה אצל גברים משכילים במגזר הציבורי בשיאה (בהשוואה לכל הקבוצות האחרות) ובקרב גברים משכילים במגזר העסקי המוטיבציה בשפל, שוב – בהשוואה למרבית הקבוצות האחרות שבחנו.

כאשר בחנו באופן כללי כיצד משתנה המוטיבציה לעבוד על פי גיל, לא מצאנו מתאם בכיוון אחד, ובמרבית המקרים ישנה עלייה בין קבוצת גיל הצעירים לגילאי הביניים ואז ירידה בין זו למבוגרים, ובפרט בקרב קבוצת העובדים הלא משכילים; האחרונים כנראה סובלים משחיקה גבוהה יותר בהשוואה לחבריהם המשכילים. פה, אולי, נעוצה החולשה שבצורת ההעסקה של המגזר הציבורי: אין בו מספיק גמישות ויצירתיות על מנת להשאיר את העובדים הלא-משכילים "מורעלים" גם בחלק האחרון של הקריירה שלהם.

כמו כן, בשנים האחרונות מדברים רבות בשמירה על האיזון בין עבודה ופנאי וגם הנסקרים נשאלו בדיוק לגבי נושא זה. באופן לא מפתיע עובדי המגזר הציבורי מרוצים יותר מאיזון זה, תופעה בולטת במיוחד דווקא אצל גברים ובפרט בקרב הצעירים. כלומר, דווקא גברים הם אלה המלינים יותר על עומס שעות עבודה במגזר הפרטי לעומת הציבורי. אולם, אם מסתכלים על הורים לילדים קטנים מגלים שאימהות לילדים צעירים, מלינות יותר. עוד נציין שבקרה על משתנה זה מצמצמת רק במעט את הפער במוטיבציה לטובת המגזר הציבורי בקרב הגברים המשכילים.

אז נכון, קל מאוד להיתפס לסטיגמות לא מוכחות ולאותה תודעה בינארית לא מוצדקת שהתקבעה לאורך שנים רבות לפיה המגזר הפרטי יעיל ומתפקד לבין והציבורי מסורבל ומסואב. יחד עם זאת, נראה שבכל הקשור למוטיבציה ולרווחת העובד, שבסופו של דבר משתלמות גם למעסיק, יש למגזר העסקי הרבה מה ללמוד ממקבילו הציבורי. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ולבחון את הדברים בצורה הוליסטית יותר. עובדי המגזר הציבורי צריכים ויכולים להיות חוד החנית בשוק העבודה הישראלי.

הכותב: ד״ר יובל מזר, כלכלן בכיר בבנק ישראל ויו״ר ועד העובדים הארצי